הכס הטמא

הרפתקה ל- Vampire: The Masquerade, The Inquisition

ניתן להוריד את ההרפתקה מוכנה להדפסה איכותית

נכתבה על ידי איתי חורב

עבור IGORAGNAROK

רק ארבע דמויות? ההרפתקה כוללת שש דמויות. לאן נעלמו שתיים מהן בסיפור? קשה לכתוב סיפור מוצלח עם שש דמויות ראשיות. אז מאיפה מגיעות עוד שתי דמויות למשחק? שומרי הראש של האינקוויזיציה, הקונדוטיירי, פועלים בקבוצות של שלושה. במשחק אנטוניו הוא מנהיג הקבוצה, ושתי הדמויות הנוספות הם שאר הקבוצה. איפה המשחק מתחיל? הסיפור מתחיל בסצינה שמופיעה בהיסטוריה של הדמויות. המשחק עצמו מתחיל במשרדו של אמליו קרפצ'יו. כנסיית פטרוס הקדוש היא הכנסייה הגדולה שבוותיקן. היא נקראת על שם שמעון פטרוס, שביקש להיצלב הפוך, כדי להבדיל את עצמו מישו. סנבניטו בימי הביניים שימש הסנבניטו לבוש לכופרים המוצאים להורג. הסנבניטו הוא יריעת בד גדולה עליה מצויירים שדים ולהבות הגיהינום. בימינו כבר לא נשרפים הכופרים, אבל המילה סנבניטו משמשת ככינוי לאינקוויזיטורים שבגדו ובחרו להאמין בכפירה של פלורנס.	פיליפה רץ במהירות במורד הרחוב, ואנטוניו ניסה לעמוד בקצב, אבל הכאב בכתפו הפריע לו. האיש אחריו רדפו נעלם לתוך אחד הבתים ופיליפה נעלם אחריו. לאנטוניו לקחו עוד כמה דקות להגיע למקום, תוך שהוא מתנשם בכבדות. הוא התקרב לחלון, ודרכו ראה את פיליפה מדבר עם האיש. הוא ניסה להקשיב למה שאמרו, אבל לא הצליח לשמוע דבר מעל להלמות ליבו. האיש הסתובב וקפץ החוצה דרך החלון הרחוק, ופיליפה פנה ויצא דרך הכניסה הקדמית. "הוא הצליח לברוח" אמר פיליפה לאנטוניו, והתרחק מהמקום. במשרדו של ראש האינקוויזיציה, מונסיניור אמליו קרפצ'יו, נכחו פיליפה ואנטוניו. זה היה ביום שאחרי המרדף. "ההאשמות נגדך חמורות מאוד, פיליפה" אמר אמליו. "ההאשמות אכן חמורות, אבל הן כוזבות". ענה פיליפה. הוא ידע שאם האמת תצא לאור, הוא לא יזכה לראות את היום הבא. "הייתי רוצה להאמין בכך" פתח אמליו את דבריו, "אבל אי אפשר להתעלם מהאשמות כאלה. בכל זאת, בכלל מעמדך, ובגלל שאי אפשר להוכיח בוודאות שמה שהאח אנטוניו טוען שקרה אכן קרה, אקל בעונשך. החלטתי להשעות אותך מהאינקוויזיציה לצמיתות". פיליפה חשב שהוא לא ישמע יותר על האינקוויזיציה, או על ערפדים. הוא חשב שעכשיו יוכל להתפנות למקצוע שאליו פנה לפני שהצטרף לאינקוויזיציה, כמורה. חמש שנים עברו עד שנתקל פיליפה שוב באחד מאותם יצורים, אבל מפגש זה עתיד היה לשנות את חייו מקצה לקצה. הכנסייה הייתה שקטה במיוחד באותו ערב, ופיליפה ישב בתא הווידוי והמתין למאמינים. משהו נשמע לו מוכר בצעדים שהתקרבו לתא הווידוי. האיש נכנס לתא וכרע על ברכיו. "סלח לי אבי, על כי חטאתי" אמר. "עברו חמש שנים מאז הווידוי האחרון שלי". "פאול?" שאל פיליפה. "אמרת שלא אראה אותך שוב". "כך חשבתי" השיב פאול, "אלא שדברים גדולים ממני וממך קרו, ושוב אני זקוק לעזרתך" "אם לשפוט לפי התוצאות של הפעם הקודמת שעזרתי לך, אני לא בטוח שכדאי לי להיחלץ לעזרתך הפעם". "אתה מוכרח, פיליפה. הרבה יותר מעתידך מוטל כאן על הכף. אתה מוכרח לערב את האינקוויזיציה". "האינקוויזיציה?" גיחך פיליפה. "אני כבר לא אינקוויזיטור, פאול. אתה צריך לדעת זאת טוב מכולם". "אבל הם יקשיבו לך, אם רק תפנה אליהם" השיב פאול. "אולי תספר לי במה מדובר?" שאל פיליפה. ופאול סיפר לו את כל שידע. למחרת בבוקר נכנסו ארבעה אנשים למשרדו של אמליו קרפצ'יו. המשרד היה פשוט, הקירות חפים מתמונות, ועל מדף קטן ניצבו רק שני ספרים. "עדותו של ליאופולד", שכתב מייסד האינקוויזיציה, ו"מקבת המכשפות" של היינריך קרמר וג'יימס ספרנגר, מחדשי האינקוויזיציה. מאחורי שולחן מעץ אורן ישב אמליו קרפצ'יו. הוא נראה צעיר מ-57 שנותיו, אבל לפיליפה נראה כאילו הוא הזדקן בהרבה יותר מחמש השנים שעברו מהפעם האחרונה שנפגשו. לימינו של פיליפה ישבה נזירה צעירה שהוא לא הכיר, ולשמאלו, לוצ'יאנה, חברה ביחידת העילית של האינקוויזיציה, ה"גלדיוס די", ואנטוניו, שכעת מילא את התפקיד שהיה של פיליפה לפני חמש שנים, תפקיד הצנזור. "קראתי לכם בעניין דחוף במיוחד" פתח אמליו את דבריו. "קיבלתי אתמול מכתב מפיליפה. הוא טוען שהגיע ערפד לוותיקן, אבל הוא לא יודע מה בדיוק הערפד מתכנן. לא ידעתי איך להתייחס למכתב הזה, עד הבוקר, כשקיבלתי הודעה על גופה שנמצאה בותיקן, מחוץ לכנסיית פטרוס הקדוש".
"אתה באמת מצפה שנסמוך על הסנבניטו?" שאל אנטוניו. פיליפה מצמץ. כמה שנים לא שמע את הכינוי הזה, סנבניטו, בוגד בדרכה של הכנסייה, מואשם בכפירה של פלורנס, בקשר עם ערפדים. פעם הוא היה אחראי על הצמדת הכינוי הזה לאינקוויזיטורים אחרים. כל כך גדולה הייתה נפילתו. "ההאשמות המיוחסות לו מעולם לא הוכחו, האח אנטוניו. זאת בדיוק הסיבה שאני רוצה שהוא יצטרף אליכם לחקירה הזאת. ממך, פיליפה, אני מצפה לנאמנות למטרה, ולא לבגידה נוספת. ואתה, אנטוניו, אתה תפקח עליו עין ותראה אם הוא באמת בוגד. זאת ההזדמנות שלך לחזור לשורותינו, פיליפה" סיים אמליו את דבריו. "ועכשיו, צאו. אני מקווה שתגיעו לזירת הרצח לפני שהמשטרה תספיק להרוס את כל הראיות". כיכר פטרוס הקדוש הייתה כמרקחה. בין העמודים הנמוכים, שנועדו להדגיש את גובהה של כיפת הכנסייה, נמתח שביל אדום, מהמדרגות המובילות לכנסיה ועד לאובליסק. לאובליסק הוצמד צלב עץ, ואליו מוסמרה גופת אישה צעירה. הצלב ניצב בתוך שלולית דם קטנה שכבר יבשה, ממש כמו זרם הדם הדקיק שנמתח מחזה החשוף של האישה ונזל לאורך בטנה, עד שנעצר בערוותה. שיערה הארוך והכהה הסתיר את פניה, לפחות מהמרחק שאליו הורשו הארבעה להגיע. מסביב לצלב רחשו שוטרים רבים, חלקם בחליפות, אבל רובם במדים. "אין לנו יותר מדי מה לעשות כאן עכשיו" אמרה לוצ'יאנה. "אולי בפנים יהיה פחות צפוף". על המדרגות המובילות לכנסיה היה כתם דם מעט יותר גדול מזה שמתחת לגופה, ואותו הקיפו שוטרים רבים כמו זבובים מסביב לגללי סוס. בתוך הכנסייה כבר לא שרר השקט שהיה בה תמיד, אם כי היא עדיין הייתה שקטה יותר מהכיכר. רק שלושה בלשים נראו בתוך הכנסייה, ובשעה ששניים מהם לפחות ניסו להיראות עסוקים, השלישי פשוט התבונן ביצירות האמנות שבכנסייה. לוצ'יאנה פתחה בצעדים מהירים לכיוון המזבח, פיליפה ואנטוניו ממהרים אחריה. הנזירה הצעירה נותרה מאחור, לא נראה לה שהאינקוויזיטורים הוותיקים יזקקו לעזרתה עכשיו. רק עכשיו הבחינה בבלש שהתקרב אליה. הוא היה נמוך, ושערו שחור. תווי פניו היו שונים ממה שציפתה לראות, עיניו מלוכסנות מעט. "מעניין מאוד" אמר הבלש באנגלית עם שמץ של מבטא, יפני ככל הנראה. "הכנסייה? כן, אני מאוד אוהבת את המקום הזה" השיבה הנזירה. הבלש חייך "לא הכנסייה. הרצח. אף פעם לא נתקלתי במשהו כזה ביפן". "אני לא ממש מתפעלת מרציחות" השיבה הנזירה. "או, אבל הרצח הזה הוא משהו מיוחד מאוד. נראה כמו טקס של כת שטן, אבל משהו חסר. כאילו הרוצח מנסה להסיט את תשומת הלב ממנו, אבל הוא לא עושה עבודה טובה". "אתה בטוח שאתה אמור לספר לי את כל זה?" שאלה הנזירה. "כמובן. ראיתי איך המשטרה שלכם עובדת. אין להם שום סיכוי לתפוס את הרוצח גם ככה". "המשטרה שלנו? ומאיזה משטרה אתה?" "או, אני ממשטרת טוקיו. הגעתי לכאן במסגרת חילופי שוטרים. אנחנו לומדים על כוחות משטרה בכל העולם, רואים איפה הם יותר טובים מאתנו. למרות שנראה לי שאין לנו הרבה מה ללמוד ממשטרת איטליה" גיחך הבלש. "ואיך בדיוק מחליטים איזה שוטר מגיע לאיזה מדינה?". "בדרך כלל פשוט שולחים אותנו למקום זה או אחר, אבל הפעם אני ביקשתי להגיע לאיטליה. הרוצח הזה, אני רודף אחריו כבר כמה שנים, למרות שבטוקיו הוא אף פעם לא עשה משהו גרנדיוזי כמו זה. כנראה שהמקום הזה מוציא את הטוב מכולנו". הבלש חייך. "אני חושב שהגיע הזמן שנכיר, אנחנו מדברים כבר די הרבה זמן. הווי לי" הוא הושיט את ידו. "איזבלה ג'נאריו" השיבה איזבלה ולחצה את ידו בעדינות. "שמחתי להכיר אותך איזבלה" אמר הווי. "אני בטוח שעוד ניפגש". "מי יודע?" השיבה איזבלה.		הכפירה של פלורנס ב1658, נתפס ונחקר אינקוויזיטור בשם רפאל רנזי, מי שהיה ראש האינקוויזיציה בפלורנס, באשמה שידע על קיומם של מספר ערפדים, אנשי זאב וקוסמים, אבל לא עשה דבר בנידון. במשפט היו ראיות מעטות נגד רנזי, אבל הוא לא עשה דבר כדי להגן על עצמו. כשניתנה לו רשות הדיבור, הוא סיפר על הנשמות המפוחדות שביקשו ממנו עזרה, על הווידוי שהשמיע באוזניו ערפד, וגינה את האינקוויזיציה על שלא בחרה בדרכו של ישו, דרך האהבה והסובלנות. רנזי הורשע בבגידה באינקוויזיציה ונשרף למחרת בבוקר, כשהוא לובש את לבוש הכופרים, הסנבניטו. מקבת המכשפות הספר נכתב בשנת 1489 על ידי שני כמרים דומיניקנים בשם היינריך קרמר וג'יימס ספרנגר. השניים גם חידשו את פעילות האינקוויזיציה באותה תקופה, וספרם שימש במשך תקופה ארוכה כמדריך לציידי מכשפות. צנזור לא כל האינקוויזיטורים עוסקים בצייד. צנזור הוא אינקוויזיטור שעוסק בגילוי אינקוויזיטורים שבגדו במטרה ויצרו קשר עם יצורים על טבעיים. לצנזורים סמכויות רחבות, בכללן אפילו החרמת יומניו האישיים של אינקוויזיטור חשוד בבגידה.
גלדיוס די יחידת העילית של האינקוויזיציה. רק הציידים המעולים ביותר מתקבלים, ורק בהמלצתו האישית של האינקוויזיטור גנרל. מעולם לא הוכרז אוטו-דה-פה על ידי הגלדיוס די ולא בוצע במלואו. יש האומרים שהיחידה מקבלת רק מקרים שבהם אין סיכוי להיכשל כדי לשמור על הסטטיסטיקה המוצלחת, אבל הגלדיוס די מכחישים את העניין בכל תוקף. קטורת טמאה על פי היהדות, אם מוסיפים דבש לקטורת שאמורה לשמש בבית המקדש, אסור להשתמש באותה קטורת. ייתכן וגם לנצרות יש חוקים הקשורים בטומאת קטורת, אבל בגלל חוסר היכרותי עם חוקים כאלה, בחרתי להשתמש בחוקי היהדות. אוטו-דה-פה "מעשה האמונה" הכרזת גזר דין מוות על יצור על טבעי זה או אחר. מסדר קלייר הקדושה מסדר של נזירות פרנציסקניות המשמשות כמרפאות של האינקוויזיציה. איזבלה חברה באותו מסדר. שני ליטרים בגוף אדם ממוצע יש כחמישה וחצי ליטרים של דם.	"או, אנחנו ניפגש, אני מבטיח לך" השיב הווי, ואז הוסיף בלחישה "זאת דרכם של הציידים". איזבלה הביטה בו, מופתעת, אבל הוא כבר הסתובב והתרחק. בכף ידה היה מונח כרטיס הביקור שלו, ועליו כתובה בעט כתובתו ברומא. "ראית משהו?" שאל אנטוניו את לוצ'יאנה. "אני לא רואה שום דבר שאתה לא רואה, צנזור". השיבה לוצ'יאנה. "בואי לא נשכח עם מי אנחנו מדברים, כן, האחות לוצ'יאנה" הטיח אנטוניו בכעס עצור. לוצ'יאנה לא השיבה לו. "אתה מריח את זה?" שאלה את פיליפה. פיליפה ניסה להבין על איזה ריח היא מדברת, אבל הריח הכבד של הקטורת לא אפשר לו להריח כל דבר אחר. "אני מריח רק קטורת" השיב. "לא סתם קטורת" אמרה לוצ'יאנה. "זאת קטורת מעורבת בדבש. זה טריק שכתות שטן למדו מהיהודים. כשמוסיפים דבש לקטורת היא הופכת לטמאה". "ואת כל זה את מריחה?" שאל אנטוניו. "כשלך יהיה הניסיון שלי, תוכל גם אתה להריח דברים כאלה, צנזור". "אין טעם בוויכוחים האלו עכשיו" ניסה פיליפה להרגיע את הרוחות. "אני מציע שניפגש כולנו בערב במשרדו של מונסיניור קרפצ'יו ונדווח לו על ההתקדמות בחקירה. בינתיים, עדיף ששניכם תשמרו מרחק". כשנכנסו הארבעה למשרד ישב אמליו מאחורי השולחן, ופיליפה תהה אם הוא בכלל קם משם במשך היום. על השולחן הונחה מעטפה גדולה מנייר חום, אותה הושיט אמליו ללוצ'יאנה. לוצ'יאנה עיינה בניירות שבמעטפה מספר דקות, ואז סיכמה אותם במהירות. "זה דו"ח הנתיחה שלאחר המוות. הנרצחת הייתה בשנות העשרים המאוחרות של חייה, זוהתה כמריה וספוצ'י, נזירה במסדר קלייר הקדושה". איזבלה כיסתה את פיה בידה למשמע השם. "סיבת המוות, דקירה בחזה, עם סכין בעל להב דק ורחב. חבורות באזור הנרתיק מעידות על קיום יחסי מין שלא מרצון. משיער הערווה נאספה דגימה של שיער ערווה של אדם נוסף שעדיין לא זוהה. הנרתיק היה יבש ולא נמצאו סימני זרע". "נשמע כמו ערפד" אמר אנטוניו. "חכה, זה עוד לא הכל". אמרה לוצ'יאנה. "בגופה נמצאו שני ליטרים של דם בלבד". "טוב, היא בכל זאת נמצאה בתוך שלולית דם" ניסתה איזבלה להסביר את המחסור בדם. "זאת לא הייתה שלולית של שלושה ליטרים" השיב פיליפה. "זאת בהחלט עבודה של הערפד". "נראה שהוא מנסה לגרום למשטרה לחשוב שמדובר בכת שטן" אמרה לוצ'יאנה, ותיארה את ריח הקטורת שעמד בכנסייה. "בסדר" אמר אמליו. "הייתה התקדמות מסוימת היום, ואנחנו כבר בטוחים שבאמת הגיע ערפד לוותיקן. כדאי שכולכם תישארו במנזר הלילה ותנהלו את החקירה רק בשעות האור. אני ארצה לראות אתכם שוב מחר בבוקר לפני שתצאו מהמנזר" סיים את דבריו. איזבלה חזרה לחדרה והתיישבה על המיטה, חושבת על מאורעות היום, כשלפתע שמעה קול מאחוריה. "איזבלה". היא הסתובבה במהירות וראתה אותו עומד ליד החלון. "ריכטר" לחשה. "ביקשתי ממך לקרוא לי בלתזר" השיב בלתזר והתיישב לידה על המיטה. "הבנתי שאת משתתפת בחקירה בזמן האחרון". "כן" השיבה איזבלה. היה משהו מהפנט בעיניו, היא לא הצליחה להסיט את מבטה ממנו. "ומה למדת?" שאל בלתזר. היא לא הייתה בטוחה שהיא צריכה לספר לו, אבל גילתה שהיא לא מסוגלת להתנגד. היא סיפרה לו על הרצח, על
הווי לי, על דו"ח הנתיחה ועל ריח הקטורת שהיה בכנסייה.