מועדון דיומא / ארטורו פרס-רברטה מאת: זיו קיטרו "...וכל אחד מקבל את השטן שלו." (לוקס קורסו – מועדון דיומא) זהו ספר שחיפשתי שנה שלמה עד אשר נפל לידי באחת מהגיחות שלי אל חנות הספרים שנמצאת בקניון ליד ביתי (כן יש לנו קניון כאן, קטן אומנם אבל קניון). בשם הספר נתקלתי לראשונה כאשר צפיתי בסרט "השער התשיעי" של רומן פולנסקי (ראו ביקורת סרטים, בגיליון הזה, לעוד פרטים), את שם הספר מצאתי בפתיחת הסרט, כאשר הכותרת: "מבוסס על ספרו של ארטורו פרס-רברטה, מועדון דיומא" הופיע על המסך. מסע החיפושים התחיל מהשם. כפי שתקראו בביקורת על הסרט היו לי בעיות עם התסריט אבל היה ברור לי שמחכה לי משהו מאוד מיוחד בספר, אם אני רק אמצא את הדבר המקולל. יום אחד נכנסתי לחנות הספרים ושוחחתי עם עלמה נאווה שעמדה מאחורי הדלפק. דיברנו על ספרים שונים שאני מאוד רוצה לקרוא, בין הספרים כמובן ששלפתי מזיכרוני את השם "מועדון דיומא". "למה לא אמרת קודם? יש לנו אותו פה כבר שבועיים." חייכתי את החיוך של "יש לך מזל שיש פה אנשים אחרת הייתי הופך אותך לארוחת הערב שלי." והסתובבתי במהירות אל המדף עליו הצביעה העלמה ואכן, הוא היה שם. מאחר והיו לי בערך שלושה ספרים לסיים לקח לי זמן להגיע ליצירה המיוחדת הזו אותה אני סוקר כאן לפניכם אבל בסופו של דבר עשיתי זאת. אני כותב את השורות האלו כשעתיים אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, אני עדיין אפוף מכל מה שקראתי ומהחוויה הנפלאה שעברתי שם ולכן אני מודה שאני קצת רועד בעוד המילים עוברות ממוחי הקודח אל מסך המחשב. זהו סיפור על אנשים, אך לא סתם אנשים כי אם אנשים אשר סובלים ממחלה קשה מאוד, כל כך קשה עד כי הם נאלצים להוציא כספים רבים על מנת לרכוש את המוצר אשר מביא מרגוע זמני לנפשם הכואבת. לרוע המזל הדבר לא עוזר לזמן רב ומהר מאוד הם מוצאים את עצמם מחפשים אחר חומר נוסף, אחר פתרון זמני אחר למחלה הקשה שלהם. אנשים אלו חולים במחלה אשר אין לה מזור והם יודעים זאת, לשמחתם הרבה (אולי) האל חנן אותם בהון רב אשר נותן להם את היכולת לרכוש את כל אותם פתרונות זמניים. המחלה נקראת "ביבליופיליה" וכפי שציינתי מדובר במחלה קשה מאוד. הסובלים ממחלה זו מרגישים בנוח רק במחיצת ספרים, עדיף שיהיו מיוחדים, הוצאה ראשונה ואם אפשר שההוצאה תהייה משנת 1400 ולפני. הם אוהבים ספרים, אוהבים לקרוא בהם, להריח אותם, לספוג את טוהרת המילה לתוכם. הם מכורים לכריכות העור, לדפי הפשתן לסוגרי המתכת. הם סוגדים לאיורים שמקורם בגלופות עץ אשר נחרטו ע"י אמנים אשר אין להם עוד זכר. הם יעשו כל מה שניתן לעשות, חוקי או לא חוקי, על מנת לשים את ידיהם על המהדורה הראשונה של ספר כגון "Compendium Maleficarum" והם מוכנים לרצוח כאשר מדובר בכתב היד המקורי של, בוא נאמר, "שלושת המוסקטרים" (ספרו הידוע של אלכסנדר דיומא). ואכן סיפורנו מתחיל ברצח או אולי רק התאבדות? של לא אחר מאשר אנריקה טייפר, אחד מהמוציאים לאור הגדולים ביותר של ספרות מטבח, מיליונר בעל קניינים רבים וביבליופיל לא קטן. השפה הפשוטה בה משתמש ארטורו והתיאורים הכל כך חיים שלו קונים את הקורא כבר מהרגע הראשון. כאשר הפרק מתחיל הקורא יכל לחשוב (בטעות) שמדובר בספר לא מעניין שכל דמויותיו ישוחו על ספרים כאלו ואחרים ועל תיאוריות של חובבי ספרות שונים. הקורא ימצא צודק ובו בזמן טועה. הסיפור הוא אכן סיפור על ספרים, על האנשים שאוספים אותם ועל האנשים אשר מוצאים אותם. זהו גם סיפור חקירה, חקירה שגורמת לעולמות להתנגש. לוקס קורסו הוא גבר מאוד מיוחד, מחושב מאוד, מסוכן מאוד. עבודתו לא קלה ומאלצת אותו להתחבר עם אנשים "לא נעימים". ההגדרה המקצועית שלו? "צייד ספרים". שמעתם על ספר המופיע בקטלוג זה או אחר? ספר אשר נותרו ממנו רק ארבע או חמישה עותקים? יש לכם דרישה להוצאה מיוחדת של ספר ששולי דפיו לא נגזרו לאחר הדפסה? היה ברשותכם ספר שאבד וכיום לאיש לא ברור אם והכין נמצא עותק נוסף? קורסו הוא האיש שלכם והוא ידאג למצוא את הדרוש לכם ואף לסגור את העסקה עבורכם, בתמורה ל-30%. לקורסו קשרים רבים, הוא הטוב שבטובים, אדם עם מעט מאוד רגש והרבה מאוד מקצועיות. ארטורו מתאר אותו כאדם שיש לו הבעת פנים מוכנה לכל אירוע, איש חד מחשבה שמסוגל לגרום לכל אדם לחבב אותו ולחבק אותו קרוב לליבו, מספיק קרוב כדי שקורסו לא יאלץ להתאמץ כשהוא מחדיר את הסכין עמוק ללב הקורבן. טוב לא ממש סכין אמיתית, יותר מטאפורית, ספרותית, אחרי הכל בזה אנו דנים לא? בחירת המילים של ארטורו כאשר הוא מתאר את קורסו היא כל כך במקום עד כי גם הקורא לא יכל שלא ליפול שדוד לרגליו של הצייד המיומן. קורסו מקבל שתי עבודות, שתי עבודות שונות לחלוטין משני אנשים שונים לחלוטין אבל נראה שמישהו יודע משהו שקורסו לא יודע. כתב יד מקורי (כך נראה) של פרק "יין אנייחו"* "מתוך שלושת המוסקטרים", מגיע לידיו של חברו של קורסו (הגדרה שיש לקחת בעירבון מוגבל) וזה מבקש מהצייד לבדוק את האותנטיות של המסמך. בו זמנית שוכר וארו בורחה (אספן ספרים היושב על הון עתק ובעל נטייה לאיסוף ספרים "חריגים") את הצייד למצוא עבורו את העותק המקורי של "תשעה השערים לממלכת הצללים", ספר שיוצרו הועלה למוקד בשנת 1666 בגלל הקשר הישיר (כך נראה) בין הספר לעבודת השטן וללוציפר עצמו. קורסו, לא מודע כלל לתסבוכת אליה נפל, לוקח על עצמו את המשימה ומאותו הרגע חייו הופכים לסיוט משונה. שתי עולמות מתנגשים, כך ציינתי מוקדם יותר בסקירה הזו ואכן זה מה שקורה. מאורעות מתחילים להתרחש סביב צייד הספרים ולא סתם מאורעות אלא מאורעות שנראים כאילו נלקחו מתוך "שלושת המוסקטרים". גבר שחום בעל צלקת ארוכה על פניו, בלונדינית מפתה ומסוכנת, סצינות שלמות שכאילו הועתקו מתוך דמיונו של דיומא אל תוך עולמנו שלנו וקורסו לא בטוח מי האחראי על הדברים אבל הוא לא יתפלא כלל עם החשמן רשלייה בעצמו יהיה "המוח". במהלך החקירה מצטרפת אל קורסו בחורה אשר מטרותיה לא ברורות לחלוטין ולמרות גופה הצעיר, עיניה מסגירות שנים רבות של תבונה עצובה. יחד איתה מתקדם קורסו בחקירה שלו וכל צעד שהוא עושה נראה כגורר איתו תוצאות הרות גורל. בעוד הוא עצמו נותר בטוח, פחות או יותר, אנשים סביבו מתחילים להיפגע, להעלם, למות. נראה שיש הרבה יותר ממה שחשב בכל המקרה הזה וקורסו הוא לא מהנכנעים בקלות. הוא ממשיך בחקירה שממשיכה להתפתל ולהתעוות ללא הרף. מונחה בידי האומן של ארטורו מובל קורסו דרך רוב אירופה והוא נכנס ויוצא מתקופות שונות בזמן, מנסה לחדור את הערפל המשונה שהוטל על הספרים אותם הוא חוקר לפני שנים רבות, מסך עשן שעלה ממדורתו של טורקיֵה, יוצרו של הספר "תשעה שערים". ארטורו מוביל את קורסו, ואותנו, ביד בטוחה וחזקה ומפיל אותנו בכל הפחים האפשריים עד שאנו מגיעים לסוף, ומצטערים שזה קרה לנו. אנחנו מצטערים בעיקר שכן העלילה מסתיימת ואנחנו נאלצים להיפרד מחברינו למסע, מאוחר מידי אנחנו מבחינים שלמעשה היינו לבד כל הזמן, שחברינו היו דמויות קרטון בלבד. ארטורו יצר סיפור חי ודינמי כל כך, הדמויות אנושיות כל כך, עד כי העובדה שאכן מדובר בסיפור בלבד מגיעה כהפתעה מוחלטת. ההומור המצוין, לפעמים ציני ולפעמים מלא חום, השנינות הקסומה, התיאורים הציוריים כל כך, השפה... פשוט הרמוניה מושלמת. ארטורו הוא בהחלט אומן והוא שוזר מציאות ודמיון, עובדות היסטוריות והמצאות שעולות ממוחו הלוהט בצורה משולמת. תענוג, לדעתי הצנועה, לכל חובבי הספרות האיכותית, אלו שאוהבים ספרי בלשים ומסתורין וכל מי שמחפש ספר טוב להעביר איתו את הזמן, "מועדון דיומא" הוא בדיוק בשבילו, מהמילה הראשונה ועד המשפט המסכם, "מועדון דיומא" הוא בין הספרים המעטים שנאלצתי לעצור ולא לסיים אותו בלילה אחד מהחשש שמה הוא ייגמר לי מהר מידי. רוצו לקנות, דחוף. * אנייחו – ישן, בספרדית.