שיחות עם מורגן לה-פיינא להפוך דף!מאת: ערן בן-סער"תיזהרו עם הספה!" צייותה מורגן על זוג הסבלים המפוחדים שהעבירו את הספה שלה מהמשאית לוילה החדשה שמורגן קנתה )כנראה( בקיסריה. הם לא היו כל כך מפוחדים בבוקר, אבל אחרי שאחד מהם נפל לתוך הראי ויצא מהצד השני עם ראש נוסף. מה שלא היה כל כך גרוע אלמלא הראש השני כל הזמן נשך לראשון את האוזן וקילל אותו בשפה לא מובנת. מורגן הביטה בשבע המשאיות וארבעים הסבלים והנהנה לעצמה בסיפוק. היא היתה לבושה במכנסי צבא מנומרים, חולצת זיית כהה וכובה מצחיה ירוק תואם. "מי ראה את השידה שלי?" אמרה בקול רם והחלה לפסוע לעבר משאית מספר שלוש. "ראיתי כמה סבלים גוררים אותה פנימה מקודם," אמר אבי שישב על הספסל בחצר ושרף נמלים עם זכוכית מגדלת, "ערן כיוון אותם." מורגן הישירה אליו מבט, "למה אתה לא עוזר?" "חם מדי." ענה אבי בפשטות. "אז למה לא תכנס פנימה ותעזור להם להתקין את המזגן." הציעה מורגן. "הם כבר התקינו את המזגן," השיב אבי, "אבל בפנים אין נמלים." "הם התקינו את המזגן?" שאלה מורגן בחרדה, "ערן אמר להם איך לחבר אותו?" "לא, למה?" "כי אם אני ואתה פה בחוץ, זה אומר שהם חיברו אותו נכון." אבי הרים את מבטו. "שיט!" "ערן!" שאגה מורגן, "איפה אתה?" "במטבח." שאגתי חזרה, "מאכיל את עופרת." מורגן ואבי נכנסו למטבח בדיוק שנגמרה פרוסת האלומיניות האחרונה שנתתי למטיל הזהב של מורגן לאכול. "תגיד," שאל אבי, "עזרת להם להתקין את המזגן?" "לא," עניתי, "הייתי אמור?" "אם אף אחד מאיתו לא עזר להם," אמרה מורגן, "אנחנו בצרות." הבטתי בשניהם, "על מה אתם מדברים." "אה..." גמגם אבי והביט ברגליו. "זה פשוט שהוא מיסך עלינו מפני גילוי." אמרה מורגן בלחש. "גילוי?" "אתה יודע, מפני מי שעלול לבוא ולנסות לעשות משהו בנוגע אלינו." אמר אבי בקול שקט עוד יותר. "קיבינימט, על מה אתם מדברים?" "ערן," אמרה מורגן ואחזה בכתפי, "זה מיסך עלינו מפני קובי סיט." "... זוג לא יוצלחים, שני ליצנים חסרי כל פוטנציאל, אם ישימו את הראש שלכם בציפור, היא לא תדע לעוף..." "ערן תרגע." ביקשה מורגן בפעם העשירית. "ותיקח שאיפת ונטולין, אתה נהיה כחול." הציע אבי. "... הייתי צריך לדעת שלסמוך עליכם זה כמו לסמוך על... על... על מכשפה סנילית וטרוריסט מטורף..." "הי, טריק מדליק," אמר אבי, "לא ידעתי שאפשר להפוך את הלשון של מישהו למלחיה." "ערן, אני עומדת להפוך לך את הלשון בחזרה, אתה מבטיח להפסיק לצעוק." הנהנתי ומורגן נקשה באצבעותיה. "אני לא אחראי למה שיקרה אם קובי יאתר אותנו." אמרתי. לפתע כל הסבלים קפאו במקומם כאילו הזמן עצר מלכת. "מה קרה?" שאל אבי. "הזמן עצר מלכת." השיבה מורגן. "ניחוש מעולה!" אמרה מישהי מאחורי מורגן. הסתובבנו למצוא נערה בלונדינית אוחזת צלב עץ ובקבוק מים. "שלום!" אמר אבי, "אני אבי, ואני התשובה לכל חלומותייך." הבלונדינית בעטה באבי באיזור המפשעה, "מה אתה חושב עכשיו?" "שאת התשובה לכל חלומותיי." השיב אבי והתמוטט. "ומי את?" שאלה מורגן. "אני באפי, קוטלת הערפדים." ענתה הבלונדינית. "נעים מאד, אני מורגן, קוטלת קנים." השיבה מורגן. "מה עשית לסבלים שלי?" "אל תדברי איתה!" אמרתי למורגן, "היא בטוח סוכנת של סיט." "מי?" שאלה באפי. "אל תנסי להיתמם." "שמע, גמד," אמרה באפי, "לפי מה שאני קולטת אתה לא חלק מכוחות הרשע, כך שאין לי עניין איתך. רק איתו," באפי הצביע על אבי ששכב מקופל על הריצפה עם חיוך על שפתיו, "ואיתה." היא הצביעה על מורגן שהרימה גבה. "תעשי משהו חמוד," אמרה מורגן, "ואת עלולה לשנות את דעתך לגבי ערן." באפי שפכה בתנועה פתאומית את תכולת בקבוק המים שלה על מורגן. "עכשיו את גמורה." אמרתי, "מים קדושים לא עושים כלום למורגן, אבל להרטיב לה את השיער נחשבת לדרך בטוחה להשיג כמויות גדולות של כאב בזמן קצר." מורגן לא זזה. "אוקי, מורגן." אמרתי, "תראי לה מי את." מורגן לא זזה. מה עשית למורגן?" שאלתי. "הקפאתי אותה בזמן לפני שיכלה להתנגד." אמרה באפי ושלפה פגיון עץ ארוך. "או, לא את לא." אמרתי והושטתי יד לספר שהיה מונח לפני על השולחן, שמו 'אלגברה ליניארית ב''. כיחכחתי בגרוני והתחלתי להקריא. "כל תת מרחב של מרחב כלשהו יהיה מרחב וקטורי ביחס לפעולות חיבור וכפל של המרחב." "אההה!" זעקה באפי וכיסתה את אוזניה. "קבוצה של כל הצירופים הליניארים של כל הוקטורים של המרחב נקראית פרישה ליניארית של המרחב או המרחב הנפרס ע"י הפרישה הליניארית." "הצילו! זה לא אנושי!" המשיכה באפי לצעוק. "פרישה ליניארית של הוקטורים, "המשכתי בחיוך נבזי, "לא משתנה אם מחליפים את מיקום הוקטורים, מכפילים אחד מהוקטורים בסקלאר שונה מאפס או מוסיפים לוקטור מכפלה של וקטור אחר בסקלאר." באפי התמוטטה על הריצפה מפרפרפת. "בכל מרחב שנפרש על ידי קבוצה סופית של וקטורים קיים בסיס אחד לפחות." באפי הפסיקה לפרפר. "מה עשית לה?" שאל אבי שקם לאט מהריצפה. "הרגתי אותה באמצעות עליונות מתמטית." אמרתי בחיוך. "ערן, אם הסבלים לא ממשיכים לזוז, וגם מורגן עדיין קפואה, מה זה אומר?" שאל אבי. "שאנחנו עדיין בצרות." עניתי. "צודק!" אמר קובי סיט שפסע פנימה אל המטבח. "אה, שיט." אמרנו אני ואבי ביחד. קובי פרש מגילת קלף, "על פי ההסכם שחתמנו בינינו, בדם יש לציין," אמר קובי, "אם אני מצליח לאתר אותכם לאחר ספטמבר 1998, אתם חייבים לחזור ולעבוד בשבילי." "תכריח אותנו." אמר אבי בהתרסה. "אתה בטוח שאתה רוצה?" שאל קובי. "אפשר להתיעץ רגע?" שאל אבי ומשך אותי הצידה. "ערן, מה הוא יכול לעשות." "האמת," עניתי, "אנחנו חתומים בדם. אם נסרב הוא יכול לעשות שיכפולים גנטיים שלנו." "נהדר!" אמר אבי, "שהם יכתבו!" "אה, לא," הסברתי, "הם ירדפו אחרינו ויהרגו אותנו תוך כדי שינה." "אה. שמע ערן, חשבתי על זה, למה שלא נחזור לכתוב קצת לוויז?" "וואי, איזה רעיון נהדר!" "קובי," פניתי לקובי, "אני ואבי חשבנו שאולי נחזור לכתוב קצת לוויז." "איזה רעיון טוב." ענה קובי, "מזל שבדיוק קפצתי לבקר, "אתם תכתבו כל מה שאגיד לכם." "לא בדיוק," אמר אבי, "פגשת פעם את סוזי?" הוא שלף אקדח עם שלושים ושבע קנים וכיוון את כולם אל קובי. סוזי שקשקה בצפייה. "אני חושב," הערתי, "שזה נקרא מאזן כוחות". מאוחר יותר ישבנו בסלון החדש של מורגן וסידרנו את ארבעים המלחיות החדשות שלה ע"פ גובה וצבע. "אתה חושב שהוא זימן את באפי?" שאלה מורגן. "מאד יכול להיות." עניתי, "לא הייתי מפקפק בו." "מה נעשה עכשיו?" שאל אבי. "נכתוב," עניתי, "נכתוב, נזמום, ונתכנן." מורגן ואבי חייכו בניבזות. |