שיחות עם מורגן לה-פיי

טור-דה מורגן

מאת: ערן בן-סער

"בוקר טוב!" אמרה מורגן בקול רם.
שירי ואני קפצנו מהמיטה בבהלה, "נחש צפע, נחש צפע!" צעקתי מבין ערפילי השינה.
"אני מאחרת לעבודה!" צעקה שירי בעירפול חושים.
מורגן בהתה בנו חוזרים למציאות, יום שבת שנת 2000, במבט רחום, "כבר צוהריים ועדיין אין לכם קשר עם המציאות."
"מורגן," שאלתי בשקט, "חשבתי שהפסקנו להופיע ללא התראה בחדר שלי כבר לפני כמה שנים."
"בעיקר עכשיו כשהוא כבר לא לבד." רטנה שירי וגררה את עצמה לכיוון הכללי של המטבח.

מאוחר יותר ישבנו שלושתנו על כוס קפה (כלומר על כסא, ליד שולחן ועליו כוס קפה). מורגן חיכתה בסבלנות עד שהמערכות הקשישיות שלי יתחילו לפעול.
"הרגליים מתפוצצות לי." רטנתי.
"אה, שתוק." העירה מורגן, "אתה כולו ינוקא בן 27, חכה שלוש מאות, ארבע מאות שנה ואז תדבר על כאב רגליים."
"אתה אולי זקנצ'יק," הרגיעה אותי שירי, "אבל אתה זקנצ'יק שלי."
"שירי, לא ליד אנשים!" אמרתי בשעה שמורגן צחקה וקפה נזל לה מהאף.

"אתם תכננתם משהו מיוחד להיום?" שאלה אותנו מורגן לאחר שניקתה את כתמי הקפה בנקישת אצבע.
"למות בשקט במיטה." אמרתי.
"לראות את התוכניות שהקלטנו בוידאו". הוסיפה שירי.
"יש לי הצעה בשבילכם," התעלמה מורגן, "אני הולכת לחפש כמה ספרים, רוצים לבוא?"
"אני עדיין בעד למות במיטה".
"האמת, חשבתי שאולי ננקה קצת היום." אמרה שירי והביטה בדכאון על ערימת הבגדים, הדפים, הספרים ויתר הבלגאן המפוזר על כל הרצפה, ויתכן שגם על השטיח, למרות שאני טוען בתוקף שאני לא זוכר שהיה לנו אחד.
הבטתי גם. "אז, איפה בדיוק אנחנו משיגים את הספרים האלו?"
"ערן..." החלה שירי להזהיר אותי.
"בחו"ל, פריס, רומא, ניו יורק ונדמה לי שאחד נמצא בטוקיו."
"... תתלבש כבר, אנחנו לא רוצים לעכב את מורגן." סיימה שירי.

פריס, יום חמישי, 14:34 שעון ישראל, חנות הספרים של ז'אן
"אני לא מוכר לך שום ספר!" זעק ז'אן על מורגן. אני ושירי ישבנו בצד ואכלנו באגט עם גבינה.
"למה?" שאלה מורגן, "בסך הכל שאלתי אם זו הגרסה האנגלית המקורית או החיקוי הצרפתי הזול."
"החוצה מהחנות שלי! אנגליה מטופשת, וקחי איתך את שני הגמדים האלו שאוכלים לי את הבאגט."
"סליחה, מורגן?" נשמע קול חדש. הוא צץ מכיוונו של בחור ישראלי שנכנס לחנות.
"כן?" שאלה המכשפה ונקשה בעצבעותיה.
"אני אורן, העורך של וויז." אמר אורן.
מורגן אספה את המלחיה שהיתה ז'אן מהשולחן ולקחה גם את הספר.
"אז?" היא אמרה ונקשה שוב.

רומא, יום חמישי, 14:39 שעון ישראל, חנות הספרים של אנתוני
"אני לא מוכר לך שום ספר!" זעק אנתוני על מורגן. אני ושירי ישבנו בצד ואכלנו רביולי.
"למה?" שאלה מורגן, "בסך הכל שאלתי אם זה המקור היווני או התרגום השגוי הרומי."
"החוצה מהחנות שלי, אישה סקסית אך מטורפת, וקחי איתך את שני הננסים שאוכלים לי את הרביולי."
"מורגן?" שאל בחור ישראלי שנכנס לפתע לחנות.
"כן? מי אתה?" שאלה מורגן ונקשה באצבעותיה.
"אהה... אורן. זוכרת? העורך החדש של וויז, לפני כמה דקות נפגשנו."
"אז?" שאלה מורגן, אספה את המלחיה ואת הספר ונקשה שוב.

ניו יורק, 14:46 שעון ישראל, חנות הספרים של ג'רי
"אני לא מוכר לך שום ספר!" זעק ג'רי על מורגן. אני ושירי ישבנו בצד ואכלנו צ'יזבורגר.
"למה?" שאלה מורגן, "בסך הכל שאלתי אם זה בעריכה הקובנית המעולה או החפיפניקית האמריקאית."
"החוצה מהחנות שלי, גות'ית משוגעת, וקחי איתך את שני המנצ'קינים שאוכלים לי את הצ'יזבורגר."
"מו... מו... מורגן?" התנשף איזה ישראלי שפתח בסערה את דלת החנות.
"כן? אנחנו מכירים?" שאלה מורגן היא נקשה באצבעותיה ואספה את המלחיה והספר.
"זה אני! אורן! העורך של וויז! דיברנו כבר פעמיים!"
"באמת?" שאלה מורגן ונקשה שוב באצבעותיה.

טוקיו, 14:57 שעון ישראל, חנות הספרים של אישימוטו
"ושלא תחשבי שאני אדיוט!" צעק אורן על מורגן, אני שירי ואישימוטו ישבנו בצד ואכלנו סושי.
"אני רודף אחריך בכל העולם, מה אני מטוס? רק רציתי להגיד שלום!"
"היי, אני מורגן," אמרה מורגן, "אנחנו מכירים?"