שיחות עם מורגן לה-פייאמבט קצףמאת: ערן בן-סערמגיע הרגע בחייו של כל גבר שהוא חייב אמבטיית קצף. הרגע הזה הגיע אלי לפני זמן מה, ולכן בהיותי איש פעולה מילאתי אמבט במים, שפכתי חצי בקבוק קצף לאמבט, וטבלתי. היה לי בקבוק יין טוב )קסילרו דל דיאבלו, יין ציליאני מעולה(, שמתי מוזיקה טובה )האלבום האחרון של פאראדייס לוסט, אני אוהב אותו( והכי חשוב שירי ומורגן לא היו בטווח ריאלי להטריד אותי. הן היו בפריס, שופינג. הסלולארי שלי צלצל. מכיוון שאני מסוג האנשים שמכורים קשות לסלולארי הנחתי אותו בטווח גישה מהאמבט. "הלו?" שאלתי. "ערן! אתה חייב לשמוע משהו!" שאג אבי לתוך האוזן שלי. "זה מה שאתה אומר," הודעתי לו, "אני ממש לא חייב להקשיב לך." "כן, כן, תעמיד פנים שיש לך עמוד שידרה," ענה אבי, "זוכר את הדי-וי-די שחיפשת?" "איזה?" "נו, זה עם שוורצנגר, שהוא הורג את כולם בסוף." סיפק אבי מידע מזהה. "ואוו, עכשיו אני ממש יודע איזה סרט זה." אמרתי, "למה שלא תקרא לי את השם מהעטיפה?" "אין לי שום עטיפה." אמר אבי. "חשבתי שמצאת את הסרט בשבילי." "מה פתאום, סתם ראיתי פה מישהו אחר שמחפש סרט של שוורצנגר בדי וי די ולא מוצא." ענה ידידי הלא שפוי, "חשבתי שזה צירוף מקרים מדהים." ניתקתי את הטלפון וחזרתי לעצום את עיני. אחרי שבוע מטורף כמו שהיה לי, אמבט קצף ממלא מחדש מצברים שלא היה לך מושג שיש לך עד שהם הודיעו לך בכאב רב שהם התרוקנו. שרתי קצת יחד עם האלבום שלי, אבל הפסקתי אחרי שנזכרתי מה קרה בפעם האחרונה ששרתי באמבט. הסלולארי צלצל. הרמתי אותו, "הלו?" "ערן, מה נשמע?" שאל זיו מהצד השני. "סבבה איש, לא עכשיו." "למה?" "אני עושה אמבטיית קצף." אמרתי לזיו. "באמת? איפה אתה שם את הספר?" "איזה ספר?" "מה זאת אומרת?" שאל זיו, "תמיד בטלוויזיה כשרואים מישהו באמבט קצף יש לו ספר ביד וכוס שמפניה לידו. איך השמפניה?" "זיו," עניתי בסבלנות, "קודם כל אל תאמין לכל מה שאתה רואה בסרטים. חוץ מזה איך בכלל מישהו שעושה אמבטיה יכול לקרוא ספר? הוא יירטב." "לא חשבתי על זה," ענה זיו, "אולי עוטפים אותו בנייר שקוף שרטיבות לא עוברת דרכו?" ניתקתי את הטלפון ולגמתי מהיין. הקצף הגיע כמעט עד לתקרה, אולי לא הייתי צריך לשפוך כל כך הרבה. הסלולארי צלצל. "מה?" עניתי. "איך אתה עונה לטלפון?" שאל אותי איתי מהצד השני. "כה אמר הג'ינג'י שפעם ענה לי לשיחה 'תפסיקו להציק לי'." אמרתי, "מה אתה רוצה?" "שמע, אני במסעדה עכשיו, חשבתי שתרצה לקפוץ." "לא." "מה לא?" הופתע איתי, "ערן זו מסעדת בשר איכותית. אתה חולה?" "לא, רק עייף." עניתי. "יאללה עצלן אחד, קום ובוא." ניתקתי את הטלפון. הבטתי סביב, האדים היו מרשימים, לא יכולתי לראות את הקצה השני של האמבט. הסלולארי צלצל. בתנועה זריזה הרמתי אותו וזרקתי אותו אל תוך האסלה. אפשר היה לגייס אותי ל-NBA. דווקא קול הצלצל מהמים נשמע מעניין. כמו מוזיקה של באך. דלת האמבטיה נפתחה. "ערן?" שמעתי את שירי מבעד לאדים, "הכל בסדר? לא עניתי לנו בטלפון." שירי, מורגן, אבי, זיו ואיתי נכנסו פנימה. "איכפת לכם," צעקתי, "אני עושה אמבט." "לא ממש מפריע לנו." ענתה מורגן, "אבל הדאגת אותנו כשלא עניתי." "אתה בסדר?" שאל זיו, "אתה מדוכא או משהו?" "כן, לכולנו ניתקת בפרצוף." אמר אבי. "ולא רצית ללכת למסעדת בשר." אמר איתי. "אני עושה אמבטיה!" זעקתי, "מה יש לכם? אסור לבן-אדם לעשות אמבט קצף בשקט?" "אולי אם כולנו נשיר לו שירים שמחים זה יעזור?" הציעה מורגן. עשרים דקות מאוחר יותר עמדתי על ארבע באמבט ושירי סיבנה לי את הפרווה על הגב. "זה לא יפה להפוך ככה לחיית שחור בראשתית ולגרש את האורחים שלנו." אמרה שירי וצחצחה לי את הזנב ואת הקוצים בקצה שלו. "גרררר." אמרתי. "איך אתה מדבר?" |