שיחות עם מורגן לה-פיישליחות קטנוניתמאת: ערן בן-סערזהו סיפור על גמד רעב, חולה הדק מקריח, מכשפה ומזימה. זהו סיפור תהפוכות הרגש האנושי, על מאבק נגד עריצות, על אהבה ושלום, על פיצה )בלי פטריות( ועל גורל אחד אכזר. באמת, לא רק המשפט הראשון נכון. צליפות השוט הדהדו ברחבי הספינה כאשר נוגש העבדים השרירי הצליף בשורות החותרים. "חתור! חתור!" הוא רעם בקול בס עבה. העבדים חתרו. מה עוד היה להם לעשות? "סליחה?" פנתה מורגן מכסא השיזוף שלה אל הנוגש, "אפשר יותר בשקט?" נוגש העבדים השתטח מול מורגן, "כן גבירתי, מייד". הוא פנה אל שורות העבדים ושאג בקול גדול: "שמעתם? יותר בשקט!" נאנחתי בדיכאון רב, "קשה למצוא עזרה טובה היום." "אני יכול להגיד אותו הדבר עליך." ענה לי אבי משלולית השמן בתוכה ישב. הבטתי בו, הוא היה עסוק בלשמן כלב קוקר ספנייל מגודל בינוני. לא ארד לפרטים הספציפיים לגבי היכן בדיוק הוא שימן אותו. "אבי, למה אתה משמן את התחת של הקוקר ספנייל הזה?" אבי הביט בי בבוז, "אתה לא מזהה מוקש חכם כשאתה רואה אחד?" "אולי תהיו בשקט ותשננו את התפקידים שלכם?" שאלה מורגן. "אני רעב." קיטרתי. "אתה רוצה להיות מסוגל להמליח את האוכל שלך אישית?" "קפטן!" שאג נוגש העבדים והעיר את שלושתנו מתרדמה עמוקה, "יבשה לפנים." מורגן נעצה בו מבט חודר, "מה עושים במקרה כזה?" היא שאלה. "לתקוף!" שאג אבי, "איישו את כל התותחים!" "אין תותחים בספינה, ארנולד." אמרתי לאבי. אבי לחץ על כפתור ליד אוזנו של הקוקר ספנייל ומייד נשלפו חמישה תותחים בכל צד של הספינה. שישה קנים לכל אחד, אגב. "מאיפה זה צץ?" שאלתי. "הסתרתי אותם במיני ממד." "אני מניחה שלא חישבת מה יקרה לספינה כאשר הם ישלפו וכל המטען הזה יתווסף אליה." העירה מורגן. "למה את חושבת את זה?" שאל אבי. "כי המים מגיעים לי כבר לברכיים." "איישו את ספינות ההצלה!" שאגתי. "קחו את התותחים אתכם." הוסיף אבי. ספינת ההצלה לשלושה שלנו הייתה מאד מרווחת, בעיקר משום שמורגן ואני לא תופסים הרבה מקום, הקוקר ספנייל שכב בפינה, ואבי לא הורגש כלל. "מה יקרה אם יירטב המלח בפנים?" שאלתי את מורגן והחזקתי את אבי. "אני חושבת שהוא יתקרר." "חתור! חתור!" צעק הנוגש לעצמו כשחתר בספינת ההצלה השניה בכל המרץ, אנחנו היינו קשורים אליו בחוט. "איפה כל החותרים?" שאלתי. "הם לקחו את התותחים לספינת ההצלה השלישית, מאחורינו." הבטתי על הים השקט מאחור. "אה-הא." לבסוף הגענו אל חוף האי. "מאיפה לך שזה אי?" שאלה מורגן. "היי, צאי לי מהראש, חוץ מזה זה תמיד אי." עניתי. אבי ניגש אלינו, "הוצאתי את כל האוויר מספינת ההצלה, אפשר לקבל את המוקש שלי בחזרה?" מורגן הושיטה לו בהיסח דעת מלחיה חומה. "היי, שמתם לב לזה?" הבטנו בסלע עליו מורגן הצביעה, היה חרוט שם משהו באנגלית. "שרדתי על האי הזה 1500 יום, קפצתי למילואים , תיכף אשוב." "לצה"ל באמת יש זרוע ארוכה." העיר אבי בהערכה. פרשתי מפה על החול הרך, "שימו לב, הנה התוכנית. כמו שאתם יודעים בנקודות הציון האלו, בזמן הזה נולד הרעיון לירחון ויז, מטרתנו היא להגיע אל הוגה הרעיון, לבלבל לו בשכל על אלבטרוסים ושטויות אחרות כדי שיחליט שהוא בכלל חשב על ירחון למשחקי מילים ואז לחזור להווה חופשיים מנטל הכתיבה לקובי ואורן. יש שאלות?" "אל מי אתה מדבר שם?" שאלה מורגן, היא ואבי צפו בטלוויזיה שהותיר הבחור במילואים. "בוא מהר," צעק אבי, "יש פוקימון." "גרררר....." "משבית שמחות." "אנחנו מוכנים?" שאלתי. "ערן, אתה סגור שאלו בגדי הסוואה?" שאלה מורגן וסדרה כתפיית השמלה הכתומה שלה. "זה מה שהיה כתוב על האריזה." אמרתי וסידרתי את השמלה הכתומה שלי. "אני הורג אותך." אמר אבי, "כשכל זה נגמר אני פשוט הורג אותך." הוא דחף את הקוקר ספנייל לתוך שמלה כתומה. התגנבו, מוסווים היטב, אל כיוון כפר הילידים. "תיזהרו מאד," אמר אבי, "מניסיוני הם בדרך כלל יודעים להכין חניתות וחצים מורעלים וריח הפה שלהם מזעזע." "אתה חושב שהם לבושים כמו במסע חסר?" שאלה מורגן בתקווה. "זה כל מה שיש לך ברא..." אבי הפסיק לדבר ובהה בכפר המודרני שהתגלה לעינינו. מישהו ראה פעם בקתת עץ עם חיבור לווין? "היי, הם כולם בשמלות כתומות!" אמרה מורגן. "מה ציפית?" שאלתי, "אמרתי לך שזו ההסוואה שלנו, אף אחד לא יזהה שאנחנו זרים." אבי ומורגן הביטו בי בשקט. "מה?" "ערן, האם אפשר להעיר את תשומת לבך לפרטים שוליים?" שאלה מורגן. "כן, בטח." עניתי. "הם יפנים. כולם." הסתכלתי בתושבי הכפר, "טוב מאיפה לי לדעת את זה?" "כי אנחנו במים הטריטוריאליים של יפן?" שאל אבי רטורית. "זו היתה שאלה רטורית?" שאלתי. "לא, אבל אם תמשיך ככה אתה עלול לקבל תשובה רקטאלית." אחרי מספר נקישות אצבע של מורגן, הערה גסה מצד אבי וזפטה נוראית אחת יצאו שלושה יפנים בשמלות כתומות מבין השיחים. למקריח היה סימן אדום על הראש. "מישהו מדבר בשפה שלהם?" שאלתי. מורגן הנהנה וניגשה ליפנית עוברת אורח, "סליצ'ה, איפה מוכל הגלביים?" אבי חבט בעצמו בשנית. "בבקתה הלאשונה שליד הגדל." ענתה היפנית באדיבות והמשיכה בדלכה. "הרעש שאתה שומע," אמרתי לאבי, "הוא קול הלסת שלך פוגעת ברצפה." "הרעש שאתה עומד לשמוע," אמר אבי, "הוא קול הלסת שלך פוגעת בגדל הלחוקה." לאחר כמה דקות דפקה מורגן על בקתתו של מוכר, סליחה, מוכל הגלביים. "כן?" נשמע קול במבטא אמריקאי כבד מבפנים, "מי שם?" אני ואבי שיננו, אם אתם זוכרים ממקודם, את תפקידנו היטב. "אנחנו." ענינו בקול רם ומתוך שכנוע עצמי עמוק. "כנסו, פתוח." אמר האמריקאי מבפנים. נכנסו פנימה, מורגן הסתתרה מחוץ לדלת כמו שסגרנו מראש. "הלו ריצ'ארד, איך הצילומים של שוגון?" בירך אותו אבי לשלום. "עברתי לגרביים, יותר רווחי." ענה ריצ'ארד צימברלין. "מעניין שבאתם עכשיו, בדיוק צץ לי רעיון חדש." "אה-אה! צעקה מורגן ונכנסה פנימה, "ידעתי שזה אירוע לא טבעי!" היא נקשה באצבעותיה ומייד הפכה הבעת פניו של ריצ'ארד לריקה. "ריצ'ארד, ריצ'ארד," אמר אבי בשקט לאוזנו של השחקן, "כשתתעורר אתה תחשוב שהרעיון שלך היה לעיתון למשחקי מילים ולא משחקי תפקידים - ואתה לעולם לא תחליט למכור את הרעיון הרווחי הזה לישראלים בכל מקרה." "אוקי," ענה ריצ'ארד מתוך הפנוט עמוק, "מה שתגיד. אבל אני בכלל חשבתי על מתלה חדש לגרביים." "מה?" שאלתי בקול רם, "מורגן, הלחש שלך לא עבד - זה לא הוא." "לא ייתכן," ענתה מורגן, "לפי הלחש כאן ועכשיו צריך לצוץ הרעיון לירחון ויז." "שיט," אמר אבי, "אני חושב שאני תקעתי לו את הרעיון לראש." "לא דווקא ללאש שלו!" נשמע קול מדלת הבקתה. הסתובבנו והבטנו ביפני שעמד בפתח. אבי חייך, היפני ברח. בנונשלנט רגוע יצא אבי החוצה מהבקתה והרים את הקוקר ספנייל, "זה בשביל כל מאמר שהייתי צריך לכתוב כשבעצם כל מה שרציתי זה לאכול במבה! זה בשביל כל פעם שערן העיר אותי בעשר וחצי מוקדם בבוקר כדי לכתוב לעיתון! זה בשביל כל מי שחש אי פעם תהפוכות רגש אנושי, כל מי שסבל תחת עריצות ולכל מי שקרא אהבה ושלום!" הוא השליך את הקוקר בקשת על היפני הנמלט. נשמעו הרעשים הבאים: היפני צרח כשהקוקר נעץ את שיניו בעכוזו. מנגנון פנימי בקוקר השמיע חריקה צורמת. ואז התפוצץ הקוקר בקול אדיר. "ניצחנו!" שאג אבי, "אף אחד לא יוכל יותר למכור את הרעיון המבריק והרווחי של עיתון משחקי מחשב ותפקידים לישראלים!" כל היפנים בכפר הביטו בו, הביטו באזור הפיצוץ של הקוקר ונמלטו. "אופס, עשיתי את זה שוב." אמר אבי כלא מאמין. "מה שנכון נכון, בריטני." עניתי. "איזה גורל אכזר." אמרה מורגן, "רוצים פיצה בלי פטריות?" "מה פתאום בא לך פיצה עכשיו?" שאלתי. "מאיפה לי לדעת?" שאלה מורגן, "אתה כתבת את זה בהתחלה." |