סיפור פשוט מאת: פבל יצקוב אני רוצה לפתוח את הכתבה בכך שאנסה להסביר מה הביא אותי לידי כתיבת שורות אלו. אתם ודאי תסכימו איתי שאחד הדברים שעושים סרט או ספר לטובים זה כשהצופים / קוראים יכולים להזדהות עם אחת הדמויות בעלילה, עם הסיטואציות אליהן היא נקלעת, עם דרכי ההתמודדות שלה איתן, לראות בה בעצם השתקפות של עצמם. בכתבה זו אני רוצה לספר לכם על הרומן המתמשך שלי עם התחביב הנפלא בעולם, משחקי התפקידים. רומן שידע, כמו כל דבר בחיים בעצם, עליות ומורדות, הרים ותהומות. אני רוצה לספר לכם עליו לאו דווקא משום שיש בו דבר מה מיוחד, יוצא דופן אלא בגלל שאני חושב שרבים ממכם, שחקני התפקידים, יוכלו לזהות בו אלמנטים מוכרים מהסיפור האישי שלכם. באשר לי, אז תדעו לכם שאני שחקן תפקידים ישראלי ממוצע, בן 17, לא אחד מ"האבות המייסדים" של התחביב בארץ אך גם לא זאטוט מתחיל. הכל התחיל בכיתה ג' בערך כשבאחת ההפסקות חבר שלי מכיתה ד' הראה לי ספר מוזר, יפה וצבעוני באנגלית, שבקושי יכולתי לקרוא מה רשום עליו ובטח שלא להבין את זה, שאחיו קנה לו במתנה (ליום ההולדת אם אני לא טועה). ילד אחר, שלמד עם החבר שלי באותה הכיתה ושאחיו הגדול שיחק, הסביר לחבר שלי שזה היה ספר של D&D, מה זה ואיך משחקים בזה (אז עוד לא הכרנו את המושג משחקי תפקידים בכלל). החבר שלי בתורו לימד אותי ועוד ילד איך משחקים וההרפתקה התחילה. שיחקנו בהתחלה בלי חוקים מוגדרים ורוב הדברים היו נתונים להחלטת ה-DM (אפילו לא ידענו מה ראשי התיבות של זה…). שמענו על כמה תכונות בסיסיות ודמויות שיש (כשבפעם הראשונה שמעתי על אלף מיד עלתה במוחי תמונתו של גיבור הסיטקום הנודע…) כמו לוחם, קוסם, אלף וגמד ומה מאפיין כל אחד מהם אבל המצאנו שלל דמויות משלנו, רבות מהן בהשראת סרטים וספרים שונים, קסמים חדשים וכללים מקוריים (כמו כלל הברזל לפיו לאלפים יש מזל כפול בהימורים מאשר לשאר הדמויות), ציוד מעניין ומתוחכם והרפתקאות מדהימות. היינו מרותקים, שיחקנו מדי יום כמעט, הבילוי היחיד מחוץ לבית- הספר, מטרת החיים. אני זוכר עוד את הפעם הראשונה שהרשו לי לשה"מ, כל- כך התרגשתי, כ"כ רציתי שהכל יצא על הצד הטוב ביותר. התרגשתי גם כשקניתי את ההרפתקה המוכנה הראשונה שלי, "מקדש המוות" (שבסופו של דבר לא הרצתי אף פעם) שאותה קראתי מההתחלה ועד הסוף בצמאה. עם הזמן החבורה התרחבה ועברנו ל-.AD&D כן, אני יודע מה תגידו, שיטה מטופשת ולא מציאותית עם אלף ואחת ליקוים שכל אחד מכיר בע"פ, אבל תבינו, לא הכרנו אז משהו אחר ולא יכלנו לקרוא אנגלית למרות ששמענו במעומעם (דרך מסך הברזל של מיצוב) שיש אלטרנטיבות באנגלית, אך למען האמת גם לא חיפשנו משהו אחר. תבינו, הייתי ילד בן 10 שרצה לברוח מהמציאות היומיומית המבאסת אל הריגוש וההרפתקה, רציתי להפוך לפחות לכמה שעות מתלמיד כיתה ד' לפלף ללוחם אמיץ וגיבור. אחרי כמה זמן שמענו שיש כנס ארצי שנקרא טד"י (טורניר דרקונים ישראלי – לאלו מכם שגילו את התחביב בעידן הפוסט- מיצובי) שאליו באים שחקני תפקידים מכל הארץ כדי להיפגש, לקנות מוצרים שונים ולהשתתף בתחרות. החלטנו לנסוע לכנס ולראות במה מדובר. הגענו לגני התערוכה, לביתן בו נערך הכנס, עמדנו בתור שעה ארוכה כדי להשיג כרטיסים ועד שלבסוף נכנסנו המקום כבר היה מפוצץ באנשים ובקושי מצאנו שולחן לשבת סביבו. דוכני המכירות העמוסים בשלל ספרים ומוצרים בכמויות ובאיכויות שטרם ראיתי נראו לי כמו גן עדן (רק חבל שהכל היה באנגלית שלא ממש הבנתי באותה תקופה). לא ממש הספקנו לשחק באותו הכנס אבל כן קנינו כל מיני דברים חדשים, כמו למשל ספר החוקים של מרוצללים שזה עתה תורגם לשפת הקודש שאני קניתי, ראינו את האחים פרי האגדתיים (הבעלים של מיצוב והיבואנים והמתרגמים הראשונים של משחקי תפקידים בארץ) ומעל הכל נהנינו לראות שאנחנו לא היחידים שעוסקים בתחביב בארץ ושיש עוד אלפים כמונו. אחרי זה עלה בראשנו הרעיון המטורף לספר על התחביב שלנו לכל הכיתה. אחרי הרצאה קצרה בשיעור חברה (נדמה לי שזה היה בכיתה ה) ואחרי שהראינו להם את הקוביות המוזרות ואת טבלאות הפגיעה המשוכפלות התעורר עניין פתאומי בקרב כמה ילדים והם רצו ללמוד לשחק. בהתחלה הסכמנו ברצון ללמד אותם איך לשחק, שחקנו והכל הלך חלק. אבל אח"כ כל העניין הפך למעמסה שנראתה מיותרת והחלטנו להפסיק. יכול להיות שזה לא היה פייר מצדנו לנטוש אותם ככה באמצע אבל באותה התקופה היו לנו מספיק חבר'ה מנוסים ולא היינו צריכים את המתחילים המעצבנים. כמה שנים אח"כ, כאשר עברתי דירה ובמשך תקופה ארוכה לא הצלחתי למצוא אף פרטנר למשחק, מנוסה או מתחיל, הבנתי עד כמה מפונק ואנוכי הייתי אז, אבל על זה בהמשך. אחת התקופות הזכורות לי לטובה בקרירת המשחקים שלי הייתה התקופה שבה הייתי חבר במין מועדון משחקי תפקידים עירוני שאותו ארגנו כמה חבר'ה בוגרים (תיכוניסטים אז) ומנוסים שבראשם עמד שמיניסט בשם יובל. יובל היה שכן של חבר שלי (זה שהכיר לי את משחקי התפקידים) וכשקראנו את המודעה בדבר הקמת קבוצת ה-AD&D בהנחיית שה"מים מבוגרים שהייתה תלויה על לוח המודעות של הבית, מיהרנו ליצור קשר. קיווינו שבקבוצה נוכל לחוות חוויות משחק מעניינות יותר מפי השה"מים המנוסים ולשפר את המשחק שלנו, אך כמו בהרבה מקרים, בפועל זה לא מה שקרה. אחרי פגישה ראשונית בביתו של יובל הכל נראה אופטימי, הקבוצה הורכבה מכ- 10 שחקנים, כולם בוגרים מאתנו ונראים מנוסים, השה"ם הפגין סימפטיות וקסם אישי ובקיצור היינו אופטימיים. מכיוון שהקבוצה גדלה לממדים עצומים (כ- 20 איש בפגישה השניה) הוחלט לערוך את הפגישות על בסיס שבועי במרכז התרבות הקהילתי. במקום הוקצה לנו חדר גדול, אף אחד לא הפריע מבחוץ. אבל בעיות פנימיות התחילו לצוץ מיד. הניסיון הראשוני היה לשחק בקבוצה אחת גדולה כשיובל מנצח על הכל. תארו לכם חבורת שחקנים בת כ- 20 איש יושבת במעגל כיסאות אליפטי הפונה אל השה"ם וכל אחד בתורו אומר מה הוא עושה. היה בזה דבר אחד טוב- היה לך הרבה זמן לחשוב על מה שתעשה מכיוון שזמן ההמתנה לתורך לדבר היה נמשך כ- 10 דקות. תוסיפו לזה גם חוסר שיתוף פעולה מצד חלק מהשחקנים (שאותם לא ניתן היה לסלק מכיוון שהיו חברים של המארגן) רעש בלתי פוסק ובקיצור בלגאן אחד גדול. יובל ניסה להתמודד עם זה בהתחלה בהומור, הוא היה שורק שריקה איומה בכל כוחו (אני לא מגזים, הצליל היה מחריד, זה אחד מאותם מקרים בחיים כאשר המציאות עולה על כל דמיון) בכדי להשתיק את הנוכחים ובהתחלה זה אכן עבד. אח"כ הוחלט על שיטה פרקטית יותר להבאת סדר למועדון - חלוקה ל- 2 קבוצות בהנחיית שה"מים שונים. גם זה לא עבד, השה"מים לא הצליחו להשתלט על השחקנים הנלהבים יתר על המידה והקבוצות שיבשו זו את משחקה של זו לסירוגין. משנואש יובל מהניסיונות שלו לשלוט במצב, הוא החליט לשנות לגמרי את כל אופיו של המועדון. במקום מועדון AD&D הוא הפך אותו למועדון RD&D (Real Dungeons&Dragons). בתור מישהו שלא התנסה מקודם במשחקי תפקידים חיים כל העניין היה בגדר הפתעה מוחלטת בשבילי. הגעתי יום אחד, בסביבות 7 בערב למרכז הקהילתי לעוד מפגש AD&D רועש ושגרתי ופתאום בחצר אני מבחין בחבר'ה שלנו מסתובבים עם חרבות ספוג מוזרות, מכים זה את זה עד חורמה תוך צעקת סלוגנים הירואים באנגלית. שאלתי מה קורה ומיד קיבלתי הסבר מפורט על מה כל הרעש. מיד לאחר מכן יצאנו כולנו בחבורה רועשת וגועשת לעבר פרדס שכן שהיה שייך לאחד מהחבר'ה ושבו אמור היה להתרחש המשחק. כשהגענו לשם התחלקנו לקבוצות, המפלצות וההרפתקנים, קיבלנו את הנשק (מוטות פלסטיק חלולים מכוסים בספוג ומצופים באיזוליר בנד מלמעלה בצורת חרבות באורכים שונים) והתחלנו לשחק. המשחק כלל הסתובבות בתוך הפרדס החשוך תוך שמירה מתמדת על ערנות מפני התקפת ה"מפלצות". מכיוון שהייתי אחד מהחבר'ה הצעירים והקטנים בקבוצה וזאת הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי ב-RD&D, הקרב הראשון שלי הייתה חוויה בלתי נשכחת. תארו לעצמכם שפתאום, מאחד המעברים, קופצת עליכם חבורת מגודלים, שואגים וצועקים, מניפים חרבות שמגיעות לך עד הכתף באורך (אני חושב שאחד מהם אפילו הניף משהו כמו גרזן ענקי) ומפקד הקבוצה שלך מפקיד עליך לקחת אחד מהם על עצמך. תוך כדי ניסיון לשרוד, כבר לא לדבר על להרוג את המפלץ, אני נסוג אחורה ומבקש ממישהו שיעזור לי, כשאני שם לב שכל השאר עסוקים לא פחות ממני ואף אחד לא מתפנה לעזור, אני מחליט להילחם עד הנק"פ האחרון, להקריב את עצמי למען הקבוצה. זאת הייתה אחת הסיבות לכך שמשחק ה-RD&D הראשון שלי נראה לי ככיף לא נורמלי. מאותו יום ואילך היה המועדון שלנו מועדון RD&D ומדי שבוע נאספנו כדי לכסח זה את זה בפרדסים. אני זוכר את זוג החרבות הראשון שקניתי, 2 חרבות קצרות, אחת לכל יד, בהשראת דריזט, האלף האפל. אני זוכר שהמשחקים נעשו מתוחכמים ממפגש למפגש, עלילות הומצאו, שיטות קסם, ריפוי, מגוון הנשקים גדל (קשתות, חניתות, גרזנים). כפי שכבר ציינתי היה נורא כיף וכולם נהנו, אך כמו כל דבר טוב בחיים, זה היה צריך להיגמר. יובל התבגר ועזב אותנו ודי מהר כל החבורה התפרקה. אני זוכר אם כי, שאני והחבר'ה הישנים מחבורת ה-AD&D כל-כך נהנו מה- RD&D שארגנו אחר כך משחק או שניים בעצמנו. היינו מתגנבים לחצר בית הספר שלנו (המקום המואר והשומם היחיד בהוד- השרון, שם גרנו) ביום שישי בערב, עם הנשקים והכל (אני זוכר שמישהו אפילו טרח להכין מעין מטילי נייר-כסף בתור אוצר) ולשחק עד השעות הקטנות של הלילה. הכנתי בשביל זה אפילו כובע גרב עם שתי חורים בשביל העיניים שהייתי לובש על הפנים כשהייתי יוצא למשימת חיסול בשביל הכהן הגדול (שיחקנו מין מצא את המטמון כשכל קבוצה הייתה מחביאה את האוצר שלה והקבוצה השניה הייתה צריכה למצוא אותו ואם מישהו נהרג בדרך הוא היה הופך לזומבי בשירות הכהן הגדול שלא היה שייך לאף קבוצה). גם זה היה כיף לא רגיל שאני זוכר עד היום הזה. אחר-כך חזרנו ל-AD&D הרגיל והביתי שלנו ואני אישית הייתי צמא לדעת אילו עוד משחקים ועולמות יש חוץ מה- AD&D. פעם מישהו נתן לחבר שלי לקרוא כמה גיליונות של "המכשף האחרון", הירחון הישראלי היחיד שהיה מוקדש כולו למשחקי תפקידים אך לצערי לא האריך ימים (5 גיליונות אם אני לא טועה). שם בפעם הראשונה קראתי על מה שקורה בעולם משחקי התפקידים, אילו משחקים יוצאים בנוסף ל-AD&D הידוע, אילו ז'אנרים יש. שם קראתי בפעם הראשונה על הז'אנרים השונים שישנם: אימה, סייברפאנק, חלל. הייתי צמא לעוד מידע. קניתי גיליון של "המכשף האחרון" וקראתי אותו שוב ושוב בצמאה. בטור העורך הבטיחו שמעתה הירחון יצא במתכונת דו- חודשית וכל גיליון יוקדש לנושא ספציפי כגון מד"ב. עד כמה שזה אירוני, זה היה הגיליון האחרון של "המכשף האחרון" ולשווא הייתי נכנס מידי כמה ימים לחנות הירחונים בדרך מבית- הספר ושואל אם הגיליון החדש הגיע. כך, עם פשיטת הרגל של מיצוב הלכה והתמוגגה לה התקווה להשיג אי אילו מוצרים חדשים או אפילו מידע על התחביב האהוב עלי. למזלי בדיוק באותו הזמן נפתחה ספריה עירונית גדולה וחדשה בהוד-השרון, שבה היו כמה מדפים של ספריAD&D ופנטזיה ובהם כל מה שהייתה צריך בשביל לשחק: ספרי חוקים, אוגדני מפלצות וכו'. לא הייתה צריך לקנות שום דבר, הכל היה שם להשאלה. משם השאלתי וקראתי את סדרת "רומח הדרקון" המופלאה (לא איכפת לי מהמבקרים, היא עדיין סדרת פנטזיה מופלאה בשבילי). אני זוכר שכל-כך רציתי לקרוא אותה שלא יכולתי לחכות עד שאני אגיע הביתה וקראתי בהליכה, כמעט נכנסתי בעמוד בדרך. או כן, אלה היו שנים נפלאות ובלתי נשכחות, עד שסיימתי את היסודי ועברנו דירה מהוד-השרון לגני אביב (שכונה חדשה בלוד). גם זאת הייתה עתידה להיות תקופה בלתי נשכחת, אך במובן אחר לגמרי. המעבר שינה את כל עולמי. כל החברים שלי שאתם שיחקתי נשארו בהוד-השרון ובמשך זמן רב לא הצלחתי למצוא אף אחד לשחק אתו במשחקי תפקידים במקום מגורי החדש. בשביל מישהו שהיה שחקן מכור ממש, שמשחקי תפקידים היו כל עולמו, הייתה זו טראומה מזעזעת. לא הצלחתי למצוא אף אחד שאפילו שמע על זה, לא בשכונה ולא בבית הספר החדש שלי בת"א. תוסיפו ליובש הזה את הבעיות הרגילות של מעבר דירה ואת המזג הבלתי נשלט של מתבגר בן 13 ותקבלו דיכאון מוחלט. הייתי מדוכא כל-כך. זה היה נורא. לא רציתי לשמוע על שום דבר מלבד משחקי תפקידים, רק על זה חשבתי יומם וליל (היום כשאני מביט אחורה אני מצטער על האופן המוגזם שבו הגבתי לדברים אבל אז זה נראה לי כמו סוף העולם, מנהרה בלי אף ניצוץ של אור בקצה). אני זוכר שבהתחלה ההורים שלי היו מסיעים אותי מדי פעם להוד-השרון לשחק, אך עם התפרקותה ההדרגתי של החבורה הישנה היה קשה יותר ויותר לתזמן את המפגשים שלהם לביקורים שלי. בהתחלה היו גם חבר'ה שבאו משם לבקר אצלי, היו באים בערב, ישנים וביום היינו משחקים (זכור לי במיוחד ביקור אחד שבו שיחקנו 8 שעות בלי הפסקה כמעט, עד כדי כך הייתי צמא למשחק טוב). אך עם הזמן הקשר שלי עם הוד-השרון התקרר והתרופף עד שכמעט נפסק והבנתי שאני חייב למצוא שחקנים במקום מגורי ובדחיפות. ניסיתי הכל כדי למצוא מישהו שמשחק, שאלתי את כל מי שהכרתי, פרסמתי מודעות, נסעתי לכנסים, מה לא. הטעות הכי גדולה שלי הייתה שסירבתי ללמד אנשים אחרים לשחק ובכך בעצם להפוך אותם לפרטנרים שלי למשחק בגלל שבאותה עת האמנתי שאו שאתה נולד עם זה או שלא, ששחקני תפקידים קרוצים מחומר מיוחד, שאנשים רגילים אינם יכולים להפוך לשחקנים. שכחתי שפעם גם אני הייתי אחד מאותם אנשים רגילים עד שמישהו לימד אותי לשחק ושכל מה שצריכים זה הרבה דמיון וקצת רצון טוב. אנשים עם דמיון ורצון טוב היו בנמצא, בהישג יד, אם רק הייתי טורח להושיט את היד. אבל לא, אני התעקשתי על שלי. או למצוא שחקנים מוכנים או להמשיך ולסבול מהיובש ומהצמא למשחק, אך בשום פנים ואופן לא ללמד מישהו לשחק. הייתי כל-כך עקשן, מתבגר טיפוסי. העדפתי להיות עצוב ומדוכא מאשר לטרוח ללמד מישהו, זה היה כל-כך טיפשי מצדי. אבל אתם יודעים איך זה, מבינים שגיאות רק אחרי שנים. אחד הדברים שהכי עזרו לי בתקופת היובש הזאת היה מדור משחקי התפקידים ב- WIZ. אני זוכר איך כל חודש הייתי מצפה בכיליון עיניים ליציאת הגיליון החדש ומיד חטפתי אותו מהחנות. הייתי ישר קורא את מדור משחקי התפקידים, כתבות אחרות לא עניינו אותי, לרוב אפילו לא טרחתי לבדוק את משחקי המחשב על הדיסקים המצורפים. קריאת המדור הייתה בשבילי תחליף למשחק האמיתי, שהיה מספיק לי ליום או ליומיים, אבל לא היה לי משהו אחר, זה היה חומר הדלק היחיד להזנת הדמיון שלי ולכן כל מדור כזה היה מבורך. הצטערתי על זה שהפסיקו את המדור אחר-כך, כתבתי מכתבי תלונה ל- WIZ אבל זה לא ממש עזר ובסופו של דבר הפסקתי לקנות את הירחון. נקודת אור נוספת בחיי באותה תקופה הייתה הנסיעה המפורסמת שלי ללונדון. עוד לפני שנסעתי שמעתי שבחו"ל בכלל ובלונדון בפרט ניתן להשיג מגוון עצום של מוצרים למשחקי תפקידים בקלות יחסית. כשנסעתי לשם קיוויתי שהשמועות נכונות ואני יוכל למצוא דבר מה מעניין לקנות, אך התוצאות עלו על כל הציפיות. מגוון המוצרים העצום, הקלות שבה ניתן להשיג אותם (שאי אפשר בכלל להשוות לארץ) ובכלל המודעות למשחקי התפקידים בציבור הרחב הותירו עלי רושם כביר. הרושם מהביקור שלי היה חזק כ"כ שהרגשתי שאני חייב לכתוב עליו ולפרסם את הכתבה בכדי לחלוק את החוויות שלי עם כלל ציבור השחקנים בישראל. כתבתי כתבה קצרה שבה סיפרתי על כל החנויות למשחקי תפקידים שבהם ביקרתי בלונדון, מה יש בהם ואיפה הם נמצאים, צירפתי תמונה שלי על רקע ה- Orc’s Nest (חנות משחקי תפקידים אגדית) ושלחתי ל- WIZ (זה היה עוד לפני שמדור משחקי התפקידים נסגר). לשמחתי הרבה הכתבה שלי התפרסמה ביחד עם התמונה בגיליון דצמבר 97' של WIZ והפכתי למפורסם לכמה ימים. הביקור שלי בלונדון ופרסום הכתבה ב- WIZ הביאו לי סיפוק רב והוציאו אותי מהדיכאון שבו הייתי נתון. בסופו של דבר ירדתי מהעץ שטיפסתי עליו ולימדתי כמה חבר'ה לשחק ב-AD&D וכך, בערך שנתיים אחרי שעברתי דירה שוב היה לי עם מי לשחק. אח"כ התברר לי שבשכונה שלי גר אחד מוותיקי השחקנים בארץ, יניר שלו. זה היה אירוני שדווקא במקום שחשבתי שאליו לא הגיעו אף פעם אפילו שמועות על משחקי תפקידים או משהו דומה יגור אחד מוותיקי השחקנים. אתם יודעים, למדתי דבר אחד מכל הסיפור הזה. למדתי שזה טוב שלאדם יש תחביב בחיים שאותו הוא אוהב, אבל אסור שהתחביב הזה ישתלט לו על החיים. חייב להיות איזון בין החיים האמיתיים לבין התחביב. אסור שאחד מהם יחסל את השני (כפי שקרה לי לתקופה ארוכה). משחקי תפקידים הם תחביב נפלא לפי דעתי וצריך כתבה נפרדת כדי לכתוב את כל הדברים הטובים שיש לי לכתוב עליהם, אבל אסור שהם יהפכו למטרת החיים (ואני חושב שאני לא היחיד שזה קרה לו). החיים האמיתיים והתחביב חייבים להתקיים זה לצד זה אך בנפרד וזה נכון לפי דעתי לגבי כל תחביב שהוא, מכדורגל ועד איסוף בולים. תלמדו מהשגיאות שלי, על תחזרו עליהן. זהו, כאן אני מסיים את הכתבה, לא הספקתי לכתוב על הכל ובטח שכחתי הרבה דברים מעניינים שרציתי לספר עליהם, אבל נראה לי שסך הכל הצלחתי להעביר את המסר. אולי בפעם אחרת אני אכתוב עוד. בתקווה שנהנתם, שלכם, פבל יצקוב.