שיחות עם מורגן לה-פיי עיתונות זולה מאת: ערן בן-סער, אבי "האחד" סבג, ליאור ברנע אבי נהג ברכב ביד בטוחה, "נו, איך היה בלונדון?" "היה משהו," עניתי, "מקום מדליק. הכי מוזר זה ההבדלים הקטנים האלה." אני ישבתי לידו ושנינו לבשנו חליפות שחורות. "למשל?" "הם נוהגים בצד שמאל, שיגע אותי איך הם הצליחו לחנות את הרכב." "זה לא כל כך שונה," השיב אבי, "גם אצלנו יש אנשים שנוהגים בצד שמאל." הוא דפק ברקס וחתך ימינה ברגע האחרון. "חוץ מזה הם נורא מנומסים." המשכתי, "וזה מזה מוזר, אתה יודע איך הם אומרים 'תן לי ביג-מאק'?" "איך הם אומרים 'תן לי ביג-מאק'?" שאל אבי בעניין. "תן לי ביג-מאק, בבקשה". "מוזר." הנהן אבי, "איך הם מבקשים וופר?" "לא יודע, לא הייתי בבורגר קינג." מוזיקה פסיכודלית, אנחנו יוצאים מהאוטו…. "זוכר את ליאור ברנע?" שאל אותי אבי. "בחור שמן כזה, לא?" "לא הייתי מרחיק לכת עד כדי לקרוא לו שמן." ענה אבי בדרך למעלית, "יש לו את הבעיה הזו של עודף משקל שיש לכל החיילים המשוחררים." "אוקי, מה איתו?" "אני שמעתי שהוא זרק את הילטון מחלון הקומה הרביעית." "התפגר?" שאלתי בנימוס. "לא ממש, אבל הוא פיתח מבטא אירי כבד." "רגע," התעניינתי, "למה הוא זרק אותו." "אומרים שהוא רימה בקוביות." ענה אבי כלאחר יד. "תן לי להבין, ליאור ברנע זרק את גיא הילטון מחלון הקומה הרביעית כי הוא רימה בקוביות? זה לא קצת מוגזם בשביל משחק תפקידים?" "מה תפקידים?" שאל אבי, "הם הימרו על עשרים אלף דולר בפוקר." יצאנו מהמעלית בקומה השישית והלכנו לכיוון דלת הדירה. נעמדנו מולה ולא דפקנו בדלת. "מה השעה?" שאל אבי. "שבע עשרים ושתיים." עניתי. "טוב, בוא נחכה קצת, אתה יודע איך היא לפני הקפה של הבוקר." עמדנו בשקט כמה דקות. "ערן," אמר אבי, "זוכר שפעם ניסית להסביר לי מזה פחד." חשבתי קצת, "נדמה לי." "יכול להיות שזה זה?" הוא שאל. "קר לך ברגליים? היד רועדת, גוש שמן תקוע לך בגרון ואתה מעדיף להיות שטיח?" "חוץ מהשטיח, לא ממש." "זה זה." חשבתי קצת, "תראה, אסור לזרוק לה את העובדות בפרצוף…" "כן," הסכים אבי, "נתחיל עם שיחת חולין…" "בדיוק, נרכך אותה, נרקוד סביב הנקודה…" "נשתדל להזכיר את זה כבדרך אגב…" "כן. זהו. תן לי לנהל את השיחה." דפקתי כמה שיותר חלש על הדלת. "תגיד ערן," שאל אבי, "למה אמרת לי ללבוש את החליפה הכי טובה שלי?" "אני רוצה שנשאיר גופה יפה." הדלת נפתחה ומורגן הציצה החוצה, "הי, מה נשמע." "זה יותר מדי!" זעקתי, "אני לא עומד בלחץ, אני חייב לספר! מורגן, אנחנו עוברים לאינטרנט." אני ואבי אחזנו איש ברעהו באימה ועצמנו עיניים. 'קיבינימט', חשבתי, 'היינו צריכים להביא רובים.' הרגעים הבאים היו קצת מטושטשים, רוח חזקה נשבה סביבנו, שמענו צרחות אימה וזעקות שבר, רסיסים של דברים נשברים פגעו בנו ולרגע חששתי שמורגן זימנה הוריקן לאמצע רמת אביב ג'. כשפתחנו את עיננו ראינו את מורגן רוקדת סירטאקי וזורקת צלחות לכל עבר בזעקות שימחה. "נו מור קובי! נו מור צנזור! זי פי די-דו דה, זי פי די-היי"… רגע, מי יהיה העורך שלנו?" היא שאלה. "אההה, לא יודעים, אבל אם נפגוש אותו נגיד לו שיתנהג יפה." אמרתי. "ערן." אמר אבי והצביע. "אתה?" שאלה מורגן, "אתה!, עשרה עמודי מורגן! תמונות שלי חונקת את אל מקפירסון! נקרא לאתר 'המורגניה!'" "אמרתי לך שהיא תהפוך את זה לאתר גריאטרי!" אמר אבי. "חזרת לעצמך אני רואה." עניתי, "מה אני אמור לעשות עכשיו?" "עכשיו," אמרה מורגן, "אנחנו יוצאים לחגוג, סעודה על חשבון העורך החדש!" "אבל...." "איך אפשר לעזור לכם?" שאל המלצר. אבי סרק במהרה את התפריט, "אני רוצה סטייק." "עשוי היטב או שטוף דם?" "שטוף דם!" הכריז אבי, "וכוס קולה גדולה." "אני רוצה כוס מים, בלי לימון." אמרתי למלצר, "אני אלרגי ללימון, חשוב לי מאד שלא יהיה לימון בתוך הכוס, או בטווח של עד חמישה מטרים ממנה." "אוקי." אמר המלצר. "ואני אקח גם פאי לימון." הוספתי. "אני רוצה המבורגר," אמרה מורגן, "ומילקשיק בעשרים וחמש שקל." "מילק שיק בעשרים וחמש שקל?" נדהמתי, "זה בא עם עודף ליד?" "לא." השיב המלצר. "רק בדקתי." "תגידי," שאל אבי לאחר שהמלצר הסתלק לכיוון הכללי של המטבח, "את זוכרת את ליאור ברנע?" "השמן הזה?" "לא הייתי מרחיק לכת עד כדי לקרוא לו שמן," אמרתי במקום אבי, "יש לו את הבעיה הקלה של עודף משקל שיש לכל החיילים המשוחררים." "מה איתו?" שאלה מורגן. "הוא העיף את הילטון מחלון הקומה הרביעית," אמר אבי, "בגלל שהוא רימה בקוביות." "והוא לא מדבר על משחקי תפקידים," אמרתי, "זה היה הימור של עשרים אלף דולר בפוקר." "רגע." אמרה מורגן, "אתם שמעתם שליאור ברנע העיף את גיא הילטון מחלון הקומה הרביעית בגלל הימור של עשרים אלף דולר? זה נשמע לכם הגיוני?" "זה נשמע הגיוני באותו רגע." הודיתי. "זה נשמע לך הגיוני שיש לחייל משוחרר עשרים אלף דולר?" "זה נשמע לא סביר, אבל לא בלתי אפשרי." אמר אבי. "ממי שמעת את זה?" התעניינה מורגן. "מהם." השיב אבי סתמית. "אה, הם מדברים הרבה, לא?" "כן." הודה אבי וחשב על אסף, "הם מדברים המון." המלצר חזר עם ההזמנה שלנו ופיזר אותה באופן שוויוני על השולחן. "עצור!" אמר אבי והצביע על הסטייק שלו, "ביקשתי שטוף דם." הסטייק של אבי נח על צלחת בשלולית אדומה. "זה מה שהוא, שטוף דם." אמר המלצר, "מה זה לא מספיק?" "יכולתם לפחות לזרוק אותו שניה אחת על הגריל שיתחמם קצת." הציע אבי, "זה עוד שניה עושה מו". המלצר אסף את הסטייק של אבי וחזר למטבח. בינתיים מורגן לקחה ביס ענקי מההמבורגר שלה והשמיעה קולות עמומים של שביעות רצון. "אני יכול לקחת ביס מההמבורגר שלך?" שאל אבי. מורגן הנהנה בראשה ואבי לקח ביס. "הממם, זה בהחלט המבורגר טעים! ערן טעמת את ההמבורגרים שלהם?" "לא, אני אוכל רק מקדונאלדס." נשענתי קדימה, "אני יכול לטעום רגע מהשיק שלך?" "כן, בטח." אמרה מורגן ודחפה את הכוס לעברי. לגמתי ממנו ארוכות. "זה מילקשיק טוב," הודיתי, "אבל הוא לא שווה עשרים וחמש שקל." "בטח שלא מהכסף שלי." הוספתי בשקט. מוזיקת רקע החלה להתנגן ועל הבמה ומישהו הכריז על תחרות ריקודים. "ערן, רוצה לרקוד?" שאלה מורגן. "אני לא רוקד." השבתי. "אני לא רוקד איתך." אמר אבי לפני שמורגן הספיקה לשאול. "בדיוק חשבתי שאולי חסר קצת מלח על ההמבורגר שלי..." פתאום קם איזה זוג מאחורה ושלף אקדחים, "אוקי," צעק הגבר, "שאף אחד לא יזוז, זה שוד!" "ואם מישהו מכם יזוז אני אוציא להורג כל אחד ואחד מכם!" הוסיפה האישה. מורגן נקשה באצבעותיה ושני האקדחים צנחו ליד זוג המלחיות. כנראה שבחיים לא הכל כמו סרט.