מאת: אבי סבג מאמר זה מיועד למי שהמושג משחקי תפקידים זר לו, להורים המודאגים שלא מבנים מה עושה בנם או ביתם במשך שעות, מידי שבוע עם חבריו או חבריה, למי שניסה להסביר לעצמו או לאחרים את מהות הדברים ולמי שכבר קרא עשרות הסברים שכאלה בעמודי הפתיחה של שיטות משחק. החל משחר ההיסטוריה, אנו בני האדם, אהבנו לשמוע סיפורים. בעת העתיקה הינו מתקבצים יחד סביב אש המחנה ושומעים אגדות מפיו של זקן השבט, מאוחר יותר התחלפה המדורה באח של ימי הביניים, בנר שלאחר המצאת הדפוס ולבסוף במנורת הלילה. עם הזמן נוספו מדיומים נוספים להעברת הסיפור, קולו של מספר הסיפורים הוחלף במילה הכתובה של הדפוס, שמענו תסכיתים ברדיו, ראינו סרטים בקולנוע ועכשיו גם בטלוויזיה, אך העיקרון נשאר זהה, להיחשף לסיפור. אהבתנו למושג הסיפור לא השתנתה רק מידת הפסיביות בה אנו חווים אותו גדלה, אם בספר כל העלילה התרחשה במוחנו ודמיינו את פניהם וקולותיהם של הגיבורים במוחנו, הרי שבתסכיתים קיבלנו מין המוכן את הקולות ובטלוויזיה אנו מקבלים מציאות שלמה ומוגמרת. למרות ההבדלים העצומים בין המדיומים השונים בכולם אנו "צופים" פסיביים, במידה זו או אחרת, במשחקי תפקידים זה שונה. במשחקי תפקידים אנו לוקחים את העיקרון של חווית הסיפור צעד אחד קדימה, לא עוד צופים מהצד אלה משתתפים פעילים בהשתלשלות האירועים עם יכולת השפעה מוחלטת על המתרחש. אנחנו כמשתתפים במשחק הופכים להיות גיבורי העלילה ולא הצופים בה. נשמע די מסובך? ממש לא. שחקני משחקי תפקידים ממלאים שתי פונקציות שנות, הראשונה היא תפקיד המנחים. מנחה המשחק הוא בראש ובראשונה התסריטאי, הוא זה שכתב את הסיפור והרקע להתנהלותו. בדיוק כמו סופר, כותב מחזות או כאמור תסריטאי, הוא יוצר עולם דמיוני לפי רצונו (עולם פנטסטי כמו של טולקין, מדע בדיוני כמו במסע בין כוכבים ובעצם הוא יכול להתבסס על כל יצירה ספרותית או קולנועית שנכתבה אין פעם) וכתב את מסגרת העלילה. הפונקציה השניה היא השחקנים, כל שחקן יוצר לעצמו דמות, אישיות דמיונית על כל רבדיה, כולל פרטים ביוגרפיים, אופי , כישורים, ידע, מניעים ומטרות, מכאן השם משחק תפקידים, כל שחקן משחק תפקיד כלשהו. את הדמות הזו הוא עתיד לשחקן בדיוק כמו שחקן תיאטרון או קולנוע. מטרתו היא "להיכנס" לדמות, להיות הדמות למשך המשחק ולתאר את פעולותיה ותגובותיה לעלילה. כאשר הדמויות, הרקע והעלילה מוכנים המשחק למעשה מתחיל. בשלב זה מבצע המנחה את תפקידיו הנוספים, הוא מתאר בפני הדמויות את העולם הסובב אותם, מה הם רואים ושומעים. בהתאם לעולם ולעלילה שיצר הוא מעמיד בפני השחקנים מצבים עליהם השחקנים נדרשים להגיב בתור הדמויות, כלומר בהתאם לאופי והאישיות הדמיונית שיצרו לעצמם. תגובת השחקנים משפיעה, כמובן, על המשך המשחק, הבחירות והמעשים שהחליטו לעשות מנווטות את המשך העלילה, כך שנוצרת התרחשות אינטראקטיבית. מנחה: "שמי הבוקר מלאים בענני גשם מבשרי רעות, הרוח שורקת סביבכם ואוספת איתה עלי שלכת. האפלה שסביבכם כמעט מוחלטת ורק אורו של ברק מזדמן מפלח אותה וחושף את תוואי השטח הפראי. נראה שהכביש הצדדי עליו נסעתם מתפתל מעלה אל ראש הגבעה, שם, אתם מבחינים במטושטש, ממוקם בית אחוזה גדול." שחקן א': "אני יוצא מהרכב, מרים את מכסה המנוע ובודק את מצבו". מנחה: "הרמת מכסה המנוע משחררת ענן שחור סמיך המדיף ריח של גומי שרוף, למרות הבנתך המינימאלית במכונאות, ברור לך שהמנוע שווק". שחקן ב': "איפה אנחנו?" שחקן א': "יש לי מפה בתא הכפפות בו נבדוק." מנחה: "לאורה העמום של מנורת הרכב אתם מצליחים למצוא את מיקומכם, סטיתם מהדרך הראשית ואתם נמצאים כ- 20 ק"מ מהישוב הקרב ביותר". שחקן ב': "טוב, מה עושים עכשיו?" מנחה: "ברק גדול מאיר את השמים, והגשם, שכאילו חיכה לסימן כלשהו, מתחיל לרדת בזעם. הטמפרטורה היא בערך 5 מעלות ומתחיל להיות ממש לא נעים". שחקן א': "טוב, בוא ננסה לבקש עזרה בבית ההוא על הגבעה." המנחה ממשיך את תיאור העלילה בהתאם לבחירות השחקנים, שלעיתים הן מפתיעות מאד. תפקידו הוא בניית המתח ויצירת האווירה הנכונה כדי להעביר לשחקנים את התחושות של דמויותיהם. הוא מציב בפני השחקנים שורה של אתגרים איתם הן נאלצים להתמודד בעזרת הכלים שלרשות דמותם, מתוך כוונה להכניס רוח חיים בדמות שיצרו, לפתח אותה ולהעמיק את אופייה. אבן הבניין של המשחק היא הדמיון, המנחה נדרש למקוריות יצירתיות לכתיבת העלילות לקראת כל מפגש, הוא צריך ליצור תמונה "חיה" ומפורטת מספיק כדי לאפשר לשחקנים תחושה שהם אכן נמצאים שם, בזירת ההתרחשות הדמיונית. הוא נדרש להיות מספר סיפורים טוב כדי להעביר את העלילה שיצר בצורה שבאמת תרגש את השחקנים ותאפשר להם להזדהות עם הדמויות. השחקנים נדרשים גם הם לדמיון לצורך בניית דמויות עמוקות ומלאות. הם נדרשים ליכולת משחק (במובן התיאטרלי של המילה), יצירתיות ויכולת אלתור כדי להגיב לסיטואציות המפתיעות אליהן הם נקלעים. אם זה משחק של דמיון למה צריך את כל הספרים האלה? בגלל שמדובר בדמיון של אנשים שונים, בעלי רצונות שונים, דרושה דרך להכריע במצבים בהם יש התנגשות בין שני שחקנים או בין השחקנים למנחה. כאשר השחקנים מנסים פעולה כלשהי חשוב לקבוע אם היא הצליחה, כשאר מתנהל קרב בין הדמויות לאויבים חשוב להכריע מי ניצח. כדי להכריע בסיטואציות האלה נכתבו שיטות המשחק. השיטות הן קבוצות חוקים המגדירות דרך קבועה להכרעת הסיטואציות המתעוררות במשחק. הצורך הראשוני הוא הגדרת הדמויות באופן מדיד וקבוע, עד כמה האביר שאני רוצה לשחק הוא חזק או חכם, עד כמה הוא מיטב לרכב על סוס, להילחם בחרב וכו'. כדי לענות על שאלות אלה כל דמות מוגדרת ע"י מספר פרמטרים "יבשים" הממקמים את תכונותיה וכישוריה על סקאלה מסוימת בעזרתה ניתן לקבוע מה היא מסוגלת לעשות ועד כמה טוב. כמו כן יש חוקים הקובעים כיצד מתוארת כל פעולה של הדמות, אם אני מעוניין שהלוחם שלי יטפס על חומת הכלא הפדרלי אני צריך דרך לבטא את הקושי שנובע מגובה החומה ומחשש שהשומרים ישמעו אותי, מצד שני יש להביא לידי ביטוי את הכוח הפיזי של הדמות והאימונים שעברה. כל אלה משוקללים לכדי מספר כלשהו ובד"כ ההכרעה מתבצעת ע"י גלגול קוביה. גלגול הקוביה מוסיף אלמנט של אקראיות ומתח, אני יכול להצליח במשהו שבד"כ אני גרוע בו או להיכשל משהו שאני ממש טוב בו. המנחה: "דלת האחוזה נפתחת בחריקה, לאחר שעינכם מתרגלות לחשכה אתם רואים שנכנסתם לאולם כניסה רחב, מרוצף שיש לבן ושני גרמי מדרגות מסתלסלים ממנו מעלה. ברק פתאומי חושף חלונות צרים וארוכים מכוסים ויטראז'ים ושתי דלתות עץ כבדות בצידי החדר. הגשם ממשיך ואתם כבר ספוגים לחלוטין. שחקן ב': "לעזאזל, אני נכנס אני ממש רגיש לקור ושפעת זה ממש מה שחסר לי". שחקן א': טוב, גם אני נכנס 'יש משהו בבית!!' אני צועק". מנחה: "הדלת נסגרת מאחוריכם בטריקה וקול הצעקה שלך מהדהד בחלל החדר ללא מענה". שחקן ב': "אוי, #%&#$!! יש לי הרגשה רעה לגבי המקום הזה!" שחקן א': "אני מנסה לפתוח את הדלת. האם היא נעולה?" מנחה: "נעולה". שחקן א': "אם כך אני מנסה לפרוץ אותה, למדתי קצת להתעסק עם מנעולים בסיירת". מנחה: "טוב בא נראה, חשוך, הידיים שלך קפואות מהקור ואין לך כלים מתאימים זה נותן לך מינוס של 40%. גלגל על פי כשרון הפריצה שלך". עד היום פורסמו מאות שיטות משחק שונות ע"י עשרות רבות של חברות, ספרי השיטה הם הצד המסחרי סביב העיסוק הזה. אז מה המטרה, איך מנצחים? מטרת המשחק, בשונה ממשחקים אחרים בהם היא להתחרות או לנצח את השחקנים האחרים, היא בדיוק להפך, לעבוד יחד כדי להתמודד עם הסיטואציות המתוארות ע"י המנחה וכן לפתח את רמת משחק התפקידים ולהעמיק את הדמות. מטרתו של שחקן התפקידים, בדומה למטרתו של שחקן התאטרון, היא לגרום לסיפור להיות מסופר על הצד הטוב ביותר ובאופן המהנה ביותר. כיום יש בעולם מיליוני שחקנים, בעיקר בארה"ב ובריטניה אך גם בכל שאר המדינות. מאפייני השחקנים משתנים מאד והם מקיפים את כל טווח הגילאים, החל מילדים שאך למדו לקרוא ועד מבוגרים בעלי משפחות, ומכל חתכי האוכלוסייה. ישנן עשרות רבות של עמותות המאגדות שחקני משחקי תפקידים (אגודות של שחקני אוניברסיטה מסוימת, אזור מסוים ואף אגודות עולמיות). כמו סביב כל תחביב, גם סביב משחקי התפקידים נוצרה קהילה המלווה בכנסים מפגשים חברתיים וכו'. למרות העקרונות המעט לא שגרתיים של המשחק, הוא צבר פופולריות רבה ברחבי העולם, בגלל הטווח הבלתי מוגבל של האפשרויות שהוא מאפשר לשחקנים, החופש היצירתי שניתן להם, פיתוח הדמיון שהוא מאפשר וכמובן החוויה הטוטלית של סיפור בו אתה הוא הגיבור.